בררנות באוכל אצל ילדים: מתי יש סיבה לדאגה ואיך משנים הרגלים?

הבררנות שמדאיגה הורים | צילום: shutterstock

כבר מהרגע שתינוק נולד, אחד מהדברים שתמיד מדאיג את ההורים שלו הוא השאלה: האם הילד אכל מספיק.

הסוגיה הזאת, לפעמים רק הולכת ומסתבכת ככל שהוא הולך וגדל ומפתח הרגלי אכילה עצמאיים. והשאלה המקורית עלולה להפוך לבירור בסגנון: "זה כל מה שאתה אוכל?".

החיבה שילדים רבים מפתחים כלפי מזון מעובד וג'אנק פוד, היא עניין מוכר ושכיח בהרבה בתים. אצל חלק מאותם ילדים, מדובר בכל מה שהם אוכלים. בלי ירק, בלי פרי, בלי קטניות, בלי דגנים מלאים, בלי בשר רזה.

במקרים מסוימים, גם מזונות ביתיים "רגילים", כגון אורז וקציצות, נתפסים כלא טעימים או פחות טעימים לעומת הטעם והמרקם המעובד.

יש ילדים שיעדיפו לדוגמה נאגטס עוף תעשייתיים על פני שניצל ביתי. וההעדפות הללו יכולות להיות כ"כ מגבילות שניתן להגדירן כ"בררנות באוכל".

"לעומת סוגיות אחרות בתחום הרפואה ובריאות הנפש, לבררנות באוכל אין ההגדרה חד־משמעית שמוסכמת על כל אנשי המקצוע", אומרת נופר ואליק, תזונאית מוסמכת המתמחה בטיפול בבררנות והפרעות אכילה (גילוי נאות, גם קרובת משפחתי).

"מה שכן, בשנים האחרונות נכנסה אבחנה במסגרת האבחנות של הפרעות אכילה ב-DSM-5 (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי) שנקראת ARFID (Adoidant/Restrictive Food Intake Disorder) והיא מסייעת לאבחן מצבים של בררנות קיצונית באוכל ופותחת את האפשרות לטפל במצבים כאלו".

מה מאפיין הפרעת אכילה כזאת?

"הפרעת אכילה מסוג ARFID מתאפיינת באכילה שהיא מוגבלת במגוון (לדוגמה, הימנעות ממאכלים מסוימים) ו/או בנפח (לדוגמה, הגבלה של כמויות) ושיש לה השלכות רפואיות, פסיכולוגיות והתנהגותיות.

הפרעת האכילה הזו נובעת פעמים רבות מרתיעה של ילדים מהמאפיינים התחושתיים של האוכל, מהיעדר עניין וחוויה של הנאה מאכילה, או שמקורה בפחד מתחושות שליליות המקושרות עבורם לאכילה.

איך מאבחנים ARFID?

ARFID" אינה 'רק' אכילה בררנית או דילוג על ארוחות המתרחש מדי פעם. יש לה קריטריונים ברורים; דפוס האכילה של הילד צריך להיות קשור להשלכות שליליות משמעותיות כגון ירידה ניכרת במשקל, עצירה בגדילה, חסכים תזונתיים, תלות בהזנה בזונדה או בתוספי מזון עשירי קלוריות, כמו גם ליקויים פסיכולוגיים, התנהגותיים ותפקודיים.

"ההגדרה החדשה מסייעת גם להבדיל בין 'הפרעת אכילה' לבין 'בררנות' שהיא מצב נורמטיבי שמאוד מאפיין את גיל הילדות. בררנות נורמטיבית באה לידי ביטוי בצמצום במגוון ולא בכמות של האוכל, ובדרך כלל היא חולפת באופן ספונטני בלי צורך בטיפול, בייחוד אם לא נפעיל לחץ על הילד.

"אם הבררנות הנורמטיבית אינה חולפת לגמרי, ניתן לשייך אותה על פני סקאלה. בעצם ההגדרה של ARFID מאפשרת להצביע על ילדים עם קשיים ברמות שונות ולטפל בהם".

אכילה בררנית: הנורות האדומות

על פי ואליק, כאשר הבררנות לא חולפת באופן ספונטני, אלא היא אפילו הולכת ומחמירה, היא נחשבת ללא נורמטיבית. לילדים כאלו תהיה נוקשות מאוד גבוהה בבחירת מזון ומספר הפריטים שהם אוכלים ילך ויצטמצם.

"למשל, אם פעם אכלתי גם שניצל, גם עוף, גם קציצות וגם המבורגר, היום אני כבר מוכן לאכול רק שניצל. לפעמים זה גם ממש ברמה של המותג – יש לדוגמה ילדים שאוכלים רק שניצל או קורנפלקס של חברה מסוימת, והם ממש יכולים לזהות את ההבדלים בין החברות.

"ככה בעצם קורה שהילד אוכל כמעט את אותו הדבר כל יום, המגוון של המזון שלו ממש מצומצם, וזה יכול גם להחמיר. יכול להיות שבשלב מסוים לילד 'יימאס' מסוג מסוים של אוכל, והוא יסרב להמשיך לאכול את מה שעד עכשיו הוא היה אוכל, והמגוון ילך ויצטמצם עוד יותר".

למה זה מזיק בעצם, למה שלא נאכל דבר אחד שאנחנו אוהבים?

"בררנות אכילה שנחשבת להפרעה היא מצב שהולך ומחריף, וככל שהמגוון מצטמצם יש קודם כל השלכות גופניות – הילד אינו מקבל את כל הרכיבים התזונתיים שהוא זקוק להם, מה שעלול לפגוע בהתפתחות שלו.

"ילדים בררנים הרבה פעמים לא אוהבים לאכול פירות וירקות, או שהם אוהבים פחמימות אבל לא אוכלים חלבונים. מצב כזה עלול להוביל למחסור בוויטמינים ובמינרלים, או לתת־משקל שייתכן ויפגע בגדילה של אותו ילד בהתאם לפוטנציאל שלו.

"לא תמיד נראה את החוסרים הללו בבדיקות הדם, אבל זה יבוא לידי ביטוי בחוסר אנרגיה או בחוסר שקט, ובמקרים מסוימים הילדים האלה גם יסבלו מחוסר ריכוז".

ההשפעה של בררנות באוכל יכולה להיות נרחבת, לדברי ואליק, ולהתבטא גם בתחומים שונים בחיים. "לפעמים מדובר בפחד אמיתי מהתנסות בדבר חדש, וכך יכולה להתפתח גם חרדה ממזון או ממצבים חברתיים שונים.

"הילד למשל מסרב לעיתים ללכת למסיבות כיתה או לטיולים של בית הספר כי הוא מפחד שלא יהיה לו מה לאכול. והבררנות הזאת ממשיכה לגיל ההתבגרות, שם היא כבר מפריעה לילד הרבה יותר".

נאגטס "טרי" וקורנפלקס מושרה בחלב ל-40 דקות בדיוק

מלבד הצ'יפס, השניצל, ההמבורגר והממתקים, שמככבים בקרב ילדים בררנים באוכל, לא מדובר בבחירה אחידה. מתברר שישנם מנגנונים שונים של בררנות שקובעים מהם סוגי האוכל שנרצה לאכול.

"מנגנון אחד קשור למשל לוויסות חושי. מעין רגישות תחושתית שמקורה גנטי והיא לעיתים מתפתחת עוד לפני הלידה. ילד כזה יהיה מה שנקרא "סופר־טייסטר", ילד שנולד עם ריכוז גבוה יותר של בלוטות טעם בלשון ותהיה לו פחות העדפה לטעמים מרים, אפילו באופן מוגבר יותר בהשוואה לילדים אחרים.

"סופר־טייסטרים בעצם חווים את הטעמים בעוצמה גבוהה יותר. לכן משהו שהוא מר מטבעו, לדוגמה ירקות, ירגיש להם הרבה יותר מר, לעומת ילדים אחרים.

דוגמה בה טיפלתי בקליניקה היא של ילד בררן באוכל שאימא שלו סיפרה שהוא אוהב לאכול נאגטס במסעדה והוא יודע להגיד בדיוק מתי הנאגטס 'ירד מהאש'. אם הוא מרגיש שזה לא 'טרי' מספיק, הוא פשוט לא יאכל אותם.

"כלומר התחושה של הטעמים היא ברמת חדות מאוד גבוהה, כאשר מדובר כמובן בסקאלה של רגישות, שכל ילד ממוקם עליה במקום אחר.

"אגב, הרגישות הזאת באה לידי ביטוי לא רק בטעמים אלא גם במרקמים, כאשר יכולים להיות מרקמים שהם קשים מדי לילד. למשל, היה לי ילד שכדי שהוא יסכים לאכול מהקורנפלקס, היה צריך להשרות לו את הקורנפלקס בחלב למשך 40 דקות כדי להשיג מרקם ספציפי".

אז מדובר רק בעניין גנטי או שיש גם נסיבות אחרות שגורמות לבררנות הזאת?

"הבררנות יכולה להיות בחלקה גנטית, אבל יש כמובן השפעות סביבתיות שגורמות להתקבעות של הטעם.

"למשל, כאשר הילד קטן, אנחנו, ההורים, מאוד מנסים לעזור ולחשוף אותו לאפשרויות שונות ומגוונות, ואז באיזשהו שלב אנחנו משחררים ועוזבים. לפעמים זה הצעד הנכון, אבל לפעמים הוויתור הזה מחזק את הקיבעון.

"לדוגמה, הורים יכולים להגיד 'גם ככה הוא לא יאכל ואני אזרוק הכל, אז אני אכין כבר את האורז הלבן שהוא אוהב ואקנה לו את מותג השניצלים שהוא רוצה לאכול'. וככה, מכיוון שההורים כבר לא חושפים את הילד לאפשרויות אחרות, בלוטות הטעם מתרגלות לאותם טעמים ספציפיים, ומתרחשת התקבעות".

איך זה בא לידי ביטוי כשהילד אוכל מחוץ לבית?

ההתקבעות הזאת, שמתרחשת בבית, בעצם אופיינית גם לארוחות הילדים שמוצאים במסעדות בעשורים האחרונים. גם שם, מרגילים אותנו שהטעמים של ילדים יהיו מאוד ספציפיים.

"יש בעצם איזה 'קונספט' של ארוחות ילדים – שניצל ופסטה, ומזון מעובד ומתועש אחר שהוא הרבה יותר קל ללעיסה. והקו הזה מכתיב איזה מאכלים הילדים יאכלו ואיזה לא.

למשל, נאגטס הוא מזון שמגיע טחון, מוצר שלא צריך להתאמץ ללעוס. ואותם ילדים שיתנו להן אחר כך לאכול חזה עוף, יגידו שקשה ללעוס את זה. והם אומרים את זה גם בגיל ההתבגרות, לא רק כילדים קטנים, כי ככה הם התרגלו.

"בפועל, אין שום מניעה שהילד יאכל את אותו הדבר שאנחנו אוכלים רק במנות קטנות יותר. ואם ההורה שם לב שהילד מפתח התקבעות לטעמים מסוימים, שווה לעשות את המאמץ ולפנות לטיפול".

טיפול בבררנות באוכל של ילדים: קצת גבינה בתוך פרוסות לחם

ואליק טוענת שכדי לטפל בבררנות באוכל צריך להכיר את הילד ולהבין איפה נמצא הקושי.

"בגילים צעירים, שנתיים עד ארבע שנים, הבררנות יכולה גם להיות שלב התפתחותי והיא עשויה לעבור לבד. אבל בגיל מבוגר יותר, כשרואים שהמצב חמור או שהוא מפריע לילד עצמו, למשל כשהוא מתקשה לאכול עם חברים שלו, זה הזמן להגיע לטיפול"

מהו ארגז הכלים של מטפל נגד בררנות באכילה?

"בתור נקודת פתיחה, מתבוננים על כל המאכלים שהילד אוכל ומנסים לחשוב איזו קבוצה חסרה, למשל חלבון. בשלב הבא מנסים להכניס מאכלים הכוללים את המרכיב החסר – ומתחילים עם הדבר שהכי פחות מפחיד. למשל, נבחר מאכלים שהילד אכל בעבר והפסיק לאכול אותם, כשהמטרה היא שהילד יגיע לנקודה שבה מפלס החרדה יורד והוא יכול לגשת לאוכל חדש ולנסות אותו.

"כדי להשיג את המטרה הזאת, יש אסטרטגיות רבות במהלך הטיפול, למשל גישה טיפולית שמערבת את כל חמשת החושים בכל מאכל שמתנסים בו, או אסטרטגיה של 'ערפול', אז אנחנו אוכלים למשל קצת גבינה בתוך פרוסות לחם גדולות, ובהדרגה אנחנו מגדילים את הכמות של הגבינה בתוך הלחם, ומתרגלים לטעם".

מה הורים יכולים לעשות בבית?

"קודם כל, אני ממליצה תמיד לשים לב למזון שהילדים אוכלים בבית ולבדוק שהם עולים במשקל וצומחים לגובה באופן תקין. כדאי לבחון האם התפריט התזונתי שלהם מגוון וכולל את כל קבוצות המזון; האם הם אוכלים פחמימות, חלבונים, בשר, וחלב, והאם הם צורכים פירות וירקות.

"חשוב גם לוודא שהמגוון של המזון לא הולך ומצטמצם. זה בסדר שיש העדפה למותג מסוים, אבל אם זה מתחיל להיות גורף, גם ברמה של איך מכינים את האוכל, למשל אם חתכתי את השניצל אחרת, או אם הוא קצת שרוף בצדדים – כדאי להתחיל לשים לב.

"אם רוצים לעזור לילדים לסגל לעצמם הרגלי אכילה בריאים, כדאי לסנכרן את מנגנון השובע והרעב שלהם וליצור סדר יום קבוע עם ארוחות מסודרות כל שלוש-ארבע שעות. הארוחות עצמן צריכות לכלול מגוון רחב של מאכלים שיאפשרו לילד לאמן את בלוטות הטעם שלו.

"כדאי גם לזכור כי בפעם הראשונה שהילד יטעם מאכל חדש, הטעם שלו יהיה מורגש ועוצמתי יותר וזה עלול להפריע לו. אז לא לוותר, לנסות שוב, לנסות מאכלים בצורות שונות – למשל קרקר גם בצורת משולש וגם בצורת עיגול, ואם מרגישים שיש קושי או חרדה מומלץ לפנות להדרכת הורים".

מה ניתן להגיד להורים שחושבים שהילד שלהם לא ישנה את הבררנות שלו באוכל?

"לזכור שהכלל המנחה הוא לחשוף את הילד לכמה שיותר טעמים חדשים. באמצעות החשיפה הילד לומד להכיר את המזון וכך החשש שלו ממנו פוחת.

"חשוב גם שכהורים נסתכל על עצמנו ועל הדרך שבה אנחנו אוכלים; אם אנחנו אוכלים מאוד לא מגוון או אם אנחנו אוכלים בעיקר אוכל מעובד כמו פיצות או שניצלים קנויים, לא נוכל לצפות מהילדים שלנו לאכול דברים אחרים.

"כדי שהילדים יפתחו טעם מגוון באוכל, חשוב להכין מזונות מסוגים שונים ובטעמים שונים, לשים דברים באמצע השולחן ולא לכל אחד בצלחת, כדי שלילד תהיה אפשרות לנסות מתוך ההרגל וכשהוא רואה שכולם אוכלים.

"אם רואים שהילד לא רוצה לקחת, לא ללחוץ עליו, בדרך כלל זה רק מלחיץ ומקבע אותו עוד יותר. מה שכן אפשר ורצוי לעשות הוא להגיש לשולחן ולהזמין את כל בני המשפחה לטעום מהמנות החדשות ולא פחות חשוב – לתת לילד לבחור את המזון שמעניין אותו בעצמו".