בוערים מקנאה: האם כדאי לרצות את מה שיש לאחרים?

קנאה: מה שרואים מפה, לא רואים משם | צילום: shutterstock

מורה צייר על הלוח קו באורך חצי מטר. "כיצד ניתן לקצר את הקו מבלי לגעת בו?", שאל את תלמידיו. מכיוון שאיש בכיתה לא ידע לענות, ניגש המורה אל הלוח וצייר מעל הקו המצויר קו נוסף ארוך יותר ממנו, ואז הסביר: " אינך צריך לפגוע או להעליב אדם, פשוט עליך להגדיל את עצמך מולו…"

כשאנחנו מדברים על קנאה, אנחנו מדברים על רגש חומד או רכושני שקשה להכילו וקשה פעמים רבות אף להודות בו. האדם המקנא מרגיש נחות (מבחינה חומרית, נפשית, שכלית וכו') לעומת מישהו אחר, ומשתוקק להיות במקומו או כמוהו.

לרגש הקנאה גם מתלווה פמליה של רגשות קשים נוספים, כמו תסכול, תחושה של חוסר מסוגלות, עצב, כעס או רצון לנקמה.

הרבה מזה תלוי באופן בו אנו מביטים על החיים: מתוך נקודת מבט של שפע (יש יותר ממספיק מהכל לכולם), או של מחסור (החיים הם משחק סכום אפס: אם למישהו אחר יש פיסת עוגה גדולה זה אומר פחות לכל השאר).

הקנאה אגב, אינה נחלתם הבלעדית של בני האדם – בעלי חיים בטבע מגלים קנאה כלפי בני מינם בכל הנוגע למעמד השליטה בלהקה או בתחרות על הזדווגות.

בעלי חיים מבויתים מתחרים על תשומת לבו ותפנוקיו של המטפל ומגלים קנאה ברורה כשהאדם הקרוב לליבם מתייחס לבעל חיים אחר או אפילו לאדם אחר ומתעלם מהם.

הבית החדש יפה, אבל…

מחקרים שנעשו על רגש הקנאה הצביעו על כמה נתונים מעניינים: אנשים נוטים לקנא בשווים ולא בשונים מהם. כלומר, לא נקנא במישהו או במשהו שנראה לנו בלתי מושג, כמו למשל במלכת אנגליה או בביל גייטס, על מעמדם או עושרם הרב.

מנגד, בהחלט נקנא בחבר, שכן או עמית לעבודה הנמצא במעמד כלכלי או חברתי דומה או שווה לשלנו ורכש בית גדול יותר או נסע יותר פעמים לחו"ל.

עוד נתון מעניין שעלה במחקרים הוא שכדי להפחית את רגש הקנאה, אנשים מאמצים מנגנוני הגנה שיקלו עבורם את הכלת הרגש הלא נעים הזה.

מנגנון אחד הוא הפחתת ערך מושא הקנאה או הישגיו, למשל, באמירה בסגנון: "אולי יש לו בית חדש ויפה, אבל באזור שהוא בחר לגור מערכת החינוך גרועה".

מנגנון ההגנה השני ממוקם בקיצוניות הנגדית למנגנון הראשון, כלומר, פיתוח הערצה וניסיון חיקוי של מושא הקנאה. מנגנון זה יוצר באדם המקנא תחושה שהוא דומה לאדם שאותו הוא מעריץ, ואף נראה ומתנהג כמותו.

לאכול את עצמנו

המשורר הרומי אובידיוס, שחי ופעל בימי שלטונו של הקיסר אוגוסטוס, תיאר בכתביו את הקנאה כך: "שוכנת בבית קודר וקר במקום בו השמש אינה מאירה והרוח אינה נושבת. דאגות יטרידוה תמיד ולא יתנו לה מנוח. היא זו האוכלת את עצמה – זהו עונשה בחייה".

אובידיוס לא ממש הגזים או טעה, אבל למרות שהקנאה היא חוויה הכרוכה בכאב רגשי, פסיכולוגים מאמינים כי אין מקום לדכא אותה, אלא לראות בה קריאת השכמה, לעיתים אף הכרחית.

למשל, כשאנחנו מקנאים קנאה רומנטית בבני זוג שלנו, אנחנו חשים שמערכת היחסים חווה סכנה והדבר עשוי לדרבן אותנו לפעול כדי להשיב את תשומת הלב והחיבה של בן הזוג אלינו. אם תרצו, קנאה, ברמה סבירה, היא רגש שנועד לשמר קשרים זוגיים וחברתיים.

אגב, אם אתם חשים קנאה בדיעבד, אל תחשבו שהשתגעתם. אנשים רבים חשים קנאה בנוגע לעבר של בני הזוג שלהם, אף שבתקופה זו טרם הכירו. הפתרון לכך, אם תהיתם, הוא פשוט להתמקד בהווה ולהימנע מחקירה של הפרטנר על ההיסטוריה שלו.

בצד הקיצוני של הקנאה הרומנטית, אנשים שחווים רגש זה באופן לא פורפורציונלי, סובלים לרוב מהערכה עצמית נמוכה, רכושנות כלפי אחרים ופחד נטישה וחייבים להיעזר בגורמי טיפול כדי להשתחרר מהחשש המכביד.

יש קנאה טובה?

למרות הייסורים, לקנאה יש גם צד חיובי. בין היתר, על משקל הפתגם "קנאת סופרים תרבה חוכמה", מתוך התלמוד הבבלי.

בעידן בו רבים מאיתנו מביטים בתמונות של אחרים ברשתות החברתיות וחשים קנאה, חשוב לזכור שהרגש הזה תמיד נוגע לנו ולא לחייהם.

קנאה מעוררת אותנו רק במקומות בהם אנחנו מרגישים חוסר מצד אחד, ויכולת להגשים בכוחות עצמנו מצד שני (זוכרים? אנחנו מקנאים בדבר בר השגה).

קנאה היא רב גונית: היא יכולה מצד אחד לדחוף אותנו להרוס למישהו אחר, להכשיל אותו או להקטין את תדמיתו. אך היא יכולה גם לדרבן אותנו לתחרותיות, מיצוי עצמי ואופרטיביות.

הדרך בה אנו חווים חיים של אחרים היא כמעט תמיד נוצצת יותר מהמציאות עצמה. קנאה עשויה להצביע עבורנו על הדבר שאנחנו באמת רוצים, אך גם להרחיק אותנו מהפוטנציאל הגלום בנו, כי נחשוב שרק לאנשים "כאלה וכאלה" יש את האפשרות לממשו.

אין טעם להשתיק את הקנאה, אף שרבים מנסים להדחיק אותה ולהתכחש לקיומה. עצה טובה יותר היא להיות ערים לה ולהשתמש בה בתבונה. מי שבכל זאת ינסה להדחיק אותה, יבטא אותה לרוב ברגשות "חלופיים" של ציניות, שיפוטיות של אחרים, מרירות וטינה. ומי מעוניין בזה?

בהיבט הזה, קנאה יכולה לעזור לנו לעשות ספירת מלאי על חיינו, עם דגש על "היש" ולא על "האין". מומלץ להשתמש בה כדי לומר תודה על הקיים, להתמלא מוטיבציה, ולזכור ש"מה שרואים מפה, לא רואים משם".