מי אמר שאנחנו לא טובים? אנחנו | צילום: shutterstock
הדיאלוג הפנימי שאדם מנהל עם עצמו חשוב לא פחות, ואולי הרבה יותר, מהדיאלוג החיצוני שהוא מנהל עם הסביבה. למעשה, הסיכוי שלנו להצליח ולחיות חיים מאושרים תלוי מאוד באותו דיאלוג עם עצמנו המנוהל ע"י המבקר הפנימי.
אם הדיאלוג הזה מכיל משפטים כגון: "אין סיכוי שאצליח" או "ממילא אף אחד לא יתייחס אלי" – יכול להיות שנמנע מראש מפעולה או שניכנס אליה עם סיכוי נמוך להצליח. מה שנקרא – "נבואה המגשימה את עצמה".
המבקר הפנימי שלנו הוא לרוב קול שלילי ומעורר ספקות שפועל תמידית ברקע ובאופן אוטומטי, עד שקשה לנו להתייחס אליו כישות נפרדת ולא אובייקטיבית.
האמת היא שאם היינו מדברים כך לקרוב משפחה או לחבר, כנראה שהיינו מבוהלים מהביקורתיות והנוקשות שלנו וסביר להניח שהם לא היו נהנים מחברתנו. אז למה כלפי עצמנו זה בסדר?
כוח אכזר
קשה להודות בזה, אבל אנחנו עלולים להיות הקורבן של עצמנו והאדם שמעורר בנו הכי הרבה הרהורים עצמיים קשים. את המבקר הפנימי קשה להשתיק והוא מתפקד בגדר לחשן צמוד ומרושע שלא מפסיק לזרוע בנו פקפוק ושליליות.
אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, קרא למבקר הפנימי "סופר־אגו" וטען שמקורו הוא הפנמת ראייה חיצונית על עצמנו – בעיקר ממה שקלטנו דרך הורינו ודמויות משמעותיות בחיינו.
את הסופר־אגו הוא כינה "כוח אכזר אשר מעניש באופן סדיסטי את האגו". והוסיף, שככל שהוא עוצמתי יותר, כך הוא "זולל" מאיתנו יותר אנרגיות המופנות למלחמה פנימית שלנו עם עצמנו ומשאיר אותנו מוחלשים בהתמודדות מול העולם סביב.
אתה מדבר אלי?
כדי להפחית את כוחו של המבקר הפנימי יש להפריד בין קולו לבין מהותנו האמיתית ולנסות לדבר איתו ולהשיב לו, ולאו דווקא להתעלם ממנו. כמו במשפט: "תודה, מבקר פנימי. אבל איני מקבל את דבריך ואני לא משתף איתך פעולה".
נשמע לא ישים? רק אם אתם מאמינים שאמונות שליליות הן בגדר עובדות. בואו ניקח לדוגמה מצב בו המבקר הפנימי אומר לנו: "אני לעולם לא אצליח" ונאתגר את נכונות המחשבה הזו.
הרי ברור שנגלה שלא "נכשלנו כל החיים" ויש לנו בוודאי במה להתגאות בו. לעיתים, המבקר הפנימי הרי כ"כ נחרץ ומשתלח שחוויה אחת לא טובה יכולה לגרום לו להכליל את כלל המהות שלנו, ולכן חשוב שנעצור אותו ואת תהליך ההרס העצמי.
תחשבו על זה כעל "פייק ניוז" – מידע מוטה וחסר פרופורציות שמישהו מפיץ אודותיכם.
להיות שלם עם חוסר המושלמות שלי
איימי מורין היא פסיכותרפיסטית ומחברת הספר " 13 דברים שאנשים חזקים מבחינה נפשית לא עושים".
אחת ההצעות שלה ל"אילוף" השופט העצמי שבנו היא לשאול את עצמנו איזו עצה היינו נותנים לחבר שחושב על עצמו את אותם דברים ומחבל בביטחונו העצמי וברווחתו הנפשית. הרי סביר להניח שנביע כלפיו הרבה יותר סלחנות וחיוביות מאשר אלו שנציע לעצמנו.
עוד מציעה מורין, שבכל פעם שעולה בנו מחשבה שלילית שאינה מותאמת למציאות ואינה פרופורציונלית לעובדות, להחליף אותה במחשבה רציונלית ומציאותית יותר.
למשל, במקום לחשוב "אני אף פעם לא עושה שום דבר נכון", לשנות את האמירה למאוזנת יותר, כמו: "לפעמים אני עושה דברים ממש טוב ולפעמים לא". זה מה שנקרא להיכנס לפרופורציות.
אם המבקר הפנימי מתעקש לשלול אותנו, מורין ממליצה לאתגר את דבריו ולדמיין איך החיים היו נראים אם כל מה שהוא אומר הוא נכון. ברור הרי שמשפט כמו: "אף פעם לא היה לי מזל", הוא הגזמה פרועה שהרי איננו חיים כאיוב.
חשוב לציין שיש אנשים שנאחזים לעיתים במבקר הפנימי מתוך מחשבה שרק כך יוכלו להשתפר ולהישאר "מחוברים למציאות". אבל, קבלה עצמית איננה מבוססת על המחשבה שכל מה שאנחנו עושים הוא טוב או שהוא חייב להישאר כך.
אל תקשרו בין התפתחות אישית לבין ביקורת שלילית, נזיפות, חוסר ריצוי ואובדן פרופורציות.