הזוגיות שלכם הולכת להפוך לפתוחה אחרי הכתבה הזאת

להעניק את החופש לבני הזוג ולעצמנו | צילום: shutterstock

זו כבר לא תופעת שוליים; יותר ויותר זוגות מחליטים בשנים האחרונות לשבור את הכללים המקובלים, ולהתנסות בפוליאמוריה או בזוגיות פתוחה. כנראה ששמעתם עליהם או נתקלתם בהם גם בסביבתכם הקרובה, ואם סגנון החיים הזה נשמע לכם בלתי נתפס, אולי כדאי שתשמעו עליו מהאישה שחקרה אותו ואף אימצה אותו בעצמה.

ד"ר מאשה הלוי, מגשרת זוגית ומחברת הספר "לחיות פתוח", היא מי שמגיעה משם. על הניסיון שלה בזוגיות פוליאמורית, שכידוע מאפשרת לנהל מספר מערכות יחסים במקביל, היא מספרת בגוף ראשון.

"אחרי שנים ארוכות בזוגיות מונוגמית, הבנתי שאני זקוקה לחופש ושאני רוצה לחוות שוב התאהבות וחוויות מיניות עם אנשים אחרים. עם הזמן, הבנתי שאני גם לא רוצה להחליט על גופם, רגשותיהם ומיניותם של אנשים אחרים, ולא נכון יהיה שאנשים אחרי יחליטו על גופי ועל רגשותיי".

לדברי הלוי, לפי ההערכות בין 10-5 אחוזים מהאנשים שמנהלים מערכות יחסים בארה"ב חיים באופן לא מונוגמי כלשהו, לרבות יחסים פתוחים או "חילופי זוגות". רק כדי לסבר את האוזן מדובר במספר גדול יותר ממספרה של הקהילה הלהט"בית בארה"ב.

המחקר היחיד שעקב הן אחרי זוגות מונוגמיים והן אחרי זוגות במערכת יחסים פתוחה, לאורך חצי עשור, הראה שכמות הפרידות שלהם זהה לחלוטין.

"20 אחוזים מהם נפרדו אחרי 5 שנים. בזמן הזה שליש מהזוגות המונוגמיים שהשתתפו במחקר בגדו ו-60 אחוזים שקלו ברצינות בגידה", מציינת הלוי.

זוגיות פתוחה: "בני אדם לא יכולים להתפשר רק על ביטחון והישרדות"

לשאלה, איך זוגיות א־מונוגמית עובדת בפועל, הלוי עונה שהדבר משתנה ותלוי. "יש זוגות שמחליטים לחיות עם אנשים נוספים באותו הבית, יש כאלה שמחפשים קשר נוסף בשביל ההרפתקה והגיוון המיני – ויש מצבים בהם רק אחד מבני הזוג בוחר בדרך כזאת.

"אין פה ממש כללים. בגדול, הרעיון שעומד בבסיס הגישה הלא מונוגמית, בעיניי, הוא חוסר בעלות על בני אדם אחרים. אני נמצאת בזוגיות כפולה: עם בעלי 22 שנים ועם החבר – 8. גם לבעלי יש חברה נוספת. וכל הסיפור הזה פתוח לעוד אנשים, אם נרצה בכך".

אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?

"מי שמכיר אותי מכבד את הבחירה שלי. האחרים, נחלקים לשניים: כאלה שמתחברים לאידאולוגיה של חופש, וכאלה שהעניין מאוד מפחיד אותם ולכן הם מגיבים ממקום טעון.

"נושא היחסים הפתוחים, מייצג את המקומות הכי מפחידים וגם כאלה שמעוררים הכי הרבה כמיהה, במקביל. הרי מי מאיתנו לא היה רוצה לעצמו את החופש, וכמה אנשים באמת מסוגלים להעניק אותו לבני הזוג שלהם?".

לטענת הלוי, התשובה לשאלה האם א־מונוגמיה זו בחירה או זהות מינית לא לגמרי ברורה. "יש מחקרים שמצביעים על כך שמדובר בנטייה גנטית, יש אנשים שמעידים שעבורם זו אידאולוגיה, ויש כאלו שמרגישים שזו פשוט בחירה מודעת באורח חיים.

"באופן כללי, אפשר לומר שאנשים הם שונים ולכל אחד יש אישיות משלו, דעות משלו וגנטיקה משלו. מעבר לכך, יש פה גם עניין של תרבות. בצרפת נניח יש יותר פתיחות ליחסי מין מחוץ למסגרת הנישואים. בערב הסעודית, איך נאמר, פחות. גם בארץ זה תלוי באיזו חברה מדובר; בחברה החרדית לא יעלה על הדעת לדבר בכלל על אפשרות כזאת ובחברה החילונית – יש יותר סיכוי שזה יקרה".

הלוי אומרת כי לאורך הזמן, בני אדם לא יכולים להתפשר רק על ביטחון והישרדות, ולדבריה, הם רוצים גם לחיות.

"אני מאמינה שכל מערכת יחסים זקוקה לחופש – לא משנה אם זו פוליאמורית או מונוגמית. אני לא חושבת שאנשים צריכים להיות חנוקים או אומללים במערכת היחסים שלהם, ודאי שלא להתפשר על חיי מין פחות טובים, על צרכים רגשיים ועוד".

מה דעתך על האופציה "הישנה" של לבגוד?

"אני לא שופטת בגידות כי אני חושבת שבאקלים התרבותי, כרגע, לדבר על פתיחת נישואים בצורה כנה זה מאוד לא פשוט.

"אנשים מאוד נפגעים מזה שבני הזוג רוצים להיות עם אנשים נוספים ורבים מהם מעדיפים לעצום את העיניים ולא להתמודד עם הידיעה. כמו כן, ברגע שיש בעניין ילדים, כלכלה, וחוסר רצון לפגוע, להיפגע או להתעמת, חלק מהאנשים יעדיפו ללכת מאחורי הגב.

"אני חושבת שלמרות הכל, בגידות הן הרבה יותר מקובלות כיום מאשר יחסים פתוחים. הסיבה היא שהן לא מערערות את הסדר החברתי, כל עוד הן נעשות בסתר.

"מערכת יחסים פתוחה וגלויה הרבה יותר מפחידה אנשים, לעומת בגידות שמטילות צל על מוסד הנישואין מאז קיומו. באופן אישי, אני לא הייתי רוצה לחיות בהסתרה או לחוש אשמה. זו לא הדרך שבה אני בוחרת לחיות את חיי".

מה היתרון הגדול של פוליאמוריה על פני מונוגמיה בעצם?

"בעיניי, היתרון העיקרי של דרך חיים לא מונוגמית הוא העובדה שהן מכריחות אנשים לעשות עבודה עצמית.

זה כל כך מאתגר לאפשר לבן הזוג ללכת עם אישה אחרת – זה מפעיל את כל כפתורי חרדת הנטישה, הקנאה וחוויית חוסר הערך העצמי שממילא חבויים ברובנו.

"כדי לאפשר את זה אנשים צריכים לעשות המון עבודה עצמית וזוגית – משהו שמאוד קל להימנע ממנו בזוגיות מונוגמית, כי למי יש כוח בתוך כל מרוץ החיים המטורף שאנחנו חיים בו עוד ללכת לטיפול זוגי או לסדנאות התפתחות אישית?! בד"כ, אנשים עושים את זה כשאין ברירה.

"פתיחת המערכת הזוגית פשוט כמעט מחייבת את זה. בעיניי, כל מי שעושה עבודת התפתחות אישית וזוגית – זוכה. מעבר לכך, החוויה של לחיות בחופש ואוטונומיה אמיתיים היא תחושה שאין שני לה. באופן אישי, אני ממש רוצה שבני הזוג שלי יחוו את זה. ועוד לא דיברתי על לגלות את עצמך ואת המיניות שלך".

יחסים פתוחים: "הסכם מונוגמי לא יכול להבטיח שום דבר לאורך שנים"

למרות המגמות של שנים האחרונות, רוב הזוגות עדיין מעדיפים לחיות במונוגמיה ואף כזו שהיא ממוסדת ותחת הסכם נישואים. "יש לזה כמה סיבות", אומרת הלוי, "ראשית, יש פה הסללה תרבותית ברורה, כך שהרבה אנשים אפילו לא בודקים אם זה מה שהם רוצים.

"כיום, הודות למידע נגיש, כמו זה שבמסגרתו אני מתראיינת, המצב משתנה ואנשים מתחילים לשאול את עצמם שאלות שלא שאלו פעם.

"מעבר לכך, מונוגמיה אמורה לספק הרבה צרכים מ'משפחת הביטחון': יציבות, ודאות, ייחודיות והגנה, הנוצרים מעצם המסגרת המונוגמית הקשיחה.

"לכאורה, אין יותר תחרות עם אחרים ויש אישור לזה שאני מספיק/ה באמצעות הבלעדיות המינית והרגשית.

"אבל, בסופו של דבר הסכם מונוגמי לא יכול להבטיח שום דבר לאורך שנים. אנשים משתנים; הם הולכים, מתים, מתאהבים באחרים, בוגדים. אי אפשר להיות בטוחים באמת באמצעות הסכם או מבנה.

מי שחושב שמבנה של קשר יגן עליו – טועה. בסופו של דבר, מה שמשאיר אנשים לא בודדים בתוך ה'ביחד' זה איכות הקשר ולא סוג הקשר.

מה קורה במקרים שבהם אחד מבני הזוג מעוניין "לפתוח" את המערכת הזוגית והשני רוצה לדבוק במונוגמיה?

"זה כמו לשאול מה עושים כשאחד מבני הזוג רוצה ילד והאחר לא. יש מקרים שבהם מצליחים למצוא את הדרכים להתגבר על השוני במטרות, ויש מקרים שבהם זה לא מצליח ונאלצים להיפרד.

"הדרך היחידה לצאת מפלונטרים מהסוג הזה היא לצמוח כבני אדם ולהפסיק לחשוב שאנחנו אמורים להיות אותו הדבר. ללמוד לכבד את השונות בינינו ולייצר נפרדות בריאה בתוך שייכות – כדי לאפשר לכל אחד מאיתנו להיות מי שהוא בתוך מערכת היחסים.

"כל עוד מנסים לכופף את האדם האחר ולשנות אותו אנחנו כנראה עוד לא שם. זה מאוד לא פשוט אבל בלא מעט מקרים אנשים מצליחים למצוא את הדרך, וכשלא – פרידה זו לא מילה גסה".

איך מתמודדים עם קנאה?

"קנאה היא רגש לגיטימי. היא קיימת גם במונוגמיה וגם בפוליאמוריה וגם בכל סוג של קשר – בין אחים, בין חברים. השאלה היא איך מתמודדים איתה. האם מנסים לשלוט בהתנהלות של אדם אחר כדי לא להרגיש קנאה או מוכנים להרגיש אותה, להקשיב לה ולעשות איתה עבודה פנימית.

"יש משפט מאוד חכם של הפסיכולוג דיוויד שנארש: 'מי שלא שולט בעצמו חייב לשלוט באנשים אחרים'.

פוליאמורים מקנאים לא פחות מאנשים אחרים. הם פשוט מוכנים להרגיש את הרגש הזה למרות העובדה שהוא ממש לא נעים.

"גם אני לפעמים מרגישה קנאה, אבל אני לא מפחדת מרגשות שליליים. זה ממש כמו שלפעמים אני מרגישה כעס או כאב או כל רגש אחר. לומדים להתמודד עם זה".

לדברי הלוי, כאשר אנחנו מפסיקים לפחד מהפחד, מהקנאה מכאב ומרגשות שליליים, לא רק עולם הזוגיות נפתח בפנינו, אלא העולם כולו.

"אפשר להחליף עבודות, להגר, לצאת לעצמאות, להתאהב, להעז בעוד מקומות – כי מה הכי גרוע שיקרה? נתמודד עם רגש לא נעים? אם זה לא מפחיד אותי הרווחתי רווח עצום".

מה לגבי החשש ממחלות מין?

"אין 'מין בטוח' יש רק 'מין יותר בטוח'. זה נכון גם לגבי אנשים מונוגמיים רווקים וגם לכאלו שמנהלים רומנים בסתר. מודעות למחלות מין חשובה, וכך גם שימוש באמצעי מניעה ובדיקות תקופתיות.

"אגב, פוליאמוריה בכלל לא קשורה לכמות גדולה יותר של פרטנרים. יכול להיות אדם מונוגמי עם עשרות פרטנרים – אבל לא במקביל, ומנגד – פוליאמורי עם שניים לאורך שנים.

"לפי המחקר, גם מונוגמיים וגם לא מונוגמיים חשופים למחלות מין באותו האופן. בגלל כמות הבוגדים רבים אינם מודעים לצורך בהגנה ולכן הם מבצעים פחות בדיקות תקופתיות למחלות מין. בקיצור: כדאי להיזהר ולנהל סיכונים וזה נכון לכל מי שמקיים יחסי מין עם יותר מאדם אחד בחיים".

כללים לנישואים פתוחים

מה קורה כשמתאהבים בבן או בת הזוג שמחוץ לנישואים?

"התאהבות היא רגש מאוד שואב, מפקס והורמונלי. לכן,

בקרב פוליאמורים יש אִמרה שבשנה הראשונה להתאהבות לא אורזים יותר ממזוודה ולא עוזבים את הבית.

"התאהבות סוגרת לנו אזור במוח ששופט ומבקר את האדם שבו אנחנו מאוהבים, ולכן, תחת השפעת ההורמונים הוא נראה מושלם לפחות לזמן מה (וגם אנחנו נראים בעיניו מושלמים).

"הפסיכותרפיסטית המפורסמת, אסתר פרל, אומרת ש'הזר הנפלא והמרגש שאנחנו מגלים בהתאהבות זה אנחנו עצמנו'. אישית, אני חושבת שאנחנו לא מתאהבים סתם ושיש שם משהו מהותי שנועד על מנת שנגלה משהו על עצמנו.

"מנגד, התאהבות יכולה לגרום לנו להתנהג בצורה פזיזה, לא רציונלית ולזנוח אנשים ודברים שמהותיים וחשובים לנו כמו בני זוג, ילדים, עבודה וכו'. לכן, כדי להיות פוליאמורי כדאי להיות אדם מאוד רציונלי, שמודע לכך שבזמן התאהבות הוא לא רציונלי, ולא רואה את המצב באופן בהיר ומציאותי. כשזוכרים את זה אפשר ליהנות מאוד מהתאהבות בלי 'לאבד את הראש' לחלוטין".

בקיצור, נשמע שלהכל יש תשובה ואין הרבה אתגרים שמאפיינים מערכת יחסים כזאת?

"ברור שיש. המערכת הזו מחייבת אנשים לצמוח כבני אדם כדי שאפשר יהיה לנהל אותה בטוב. להסתכל בעיניים לפחדים הכי גדולים שלהם, לחרדות הכי גדולות שלהם ולהתמודד עם קנאה.

"יש אנשים שפשוט קורסים במקום הזה ועלולים להגיע למקומות הרסניים לעצמם ולבני זוגם. לעומת זאת – יש אנשים שצומחים ומגלים את עצמם בהמון רבדים דרך מפגש אינטימי עם אחרים והתמודדות עם הקשיים הגלומים בדרך החיים הזאת".

האם אנשים בזוגיות פתוחה בד"כ מתחברים לאנשים במצבם או שהם פוגשים אנשים ללא זוגיות?

"יש ויש. אין רק דרך אחת. לכל דבר יש יתרונות וחסרונות ובסוף הלב לא תמיד בוחר במה שהכי נוח או סימטרי".

האם אפשר לחזור למונוגמיה או שזה "אבוד" ברגע שמחליטים על פוליאמוריה?

"בגדול, כשעושים שינוי תפיסתי לגבי מה זה זוגיות ומהן מערכות יחסים, מאוד קשה לחזור לאחור. אני יכולה לראות את עצמי במונוגמיה זמנית או אפילו לכל החיים אבל זה לא יהיה מכפייה או מפחד, אלא רק אם לא ארצה אף אחד אחר. חשוב לי לציין שאני לעולם לא אכפה מונוגמיה על אדם אחר. בסוף, כל אחד והבחירות שלו".