למה אנחנו מזויפים? כך תתחילו לבטא את האמת הפנימית שלכם

גם החיבוק מזויף? | צילום: shutterstock

ילדים הם אותנטיים – קל להבחין את מי ואת מה הם אוהבים ואיך הם מרגישים לגבי סביבתם. הם אינם יודעים לשקר ואינם עוטים על עצמם מסיכות.

אף שאנחנו, כמבוגרים, מתמוגגים לרוב מהישירות גלויית הלב שלהם, המציאות היא ככל שאנחנו מתבגרים, רובנו לומדים להסתיר את רגשותינו ולהתאים את עצמנו למצבים ואירועים שונים.

מסיכות – לא רק בפורים

מסיכה באה מהשורש נסך ונקשרת גם למילה מסך, כלומר: מיסוך (הסתרה) של המחשבות, הרגשות והצרכים האמיתיים שלנו, והצגה כלפי חוץ של מה שאנחנו מאמינים שמצופה מאיתנו.

לדוגמה: לימוד מקצוע מסוים בשל לחץ משפחתי, ביטול צרכים אישיים לטובת מישהו אחר, חשש מפני ביטוי עצמי ואימוץ של נימוס מעושה – למרות הכעס או חוסר הסיפוק הגואים מבפנים.

חיים עם מסיכה, בדרגות שונות, עלולים להפוך אותנו למתוסכלים, בודדים וחסרי אותנטיות. השאלה היא האם האלטרנטיבה עדיפה על כך.

אני ועצמי

מערכת היחסים המשמעותית ביותר לכל אדם היא מערכת היחסים שלו עם עצמו.

כל התהליכים מתחילים מבפנים והכלי להבין את השינוי לקראת חיים נאמנים לעצמנו היא המודעות העצמית וההתבוננות פנימה. ללא הגדרה ברורה וללא תכנון לא ניתן להתקדם אל חיים מתוך אמת פנימית.

כדי לדעת מה דורש שינוי ותיקון בחייו, אדם צריך לשאול את עצמו את השאלות הבאות:

1. מה חשוב לי?
2. מה אני בדיוק רוצה?
3. מה משמעותי בחיי?
4. כיצד עלי לדייק את עצמי כדי לחיות חיים מספקים ולהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי?

במשל האגם והירח כתוב: "כשהאגם שקט – הירח משתקף". כלומר, כאשר מימי האגם שקטים ורגועים משתקף בהם ירח ברור ובמלוא הדרו.

הנמשל, אם תרצו, היא נפש האדם; כשאנו מבררים לעצמנו מהי האמת שלנו, מה סדר העדיפויות בחיינו ומה כדאי להכניס או להוציא מהחיים – אזי הנפש תהיה רגועה והדרך בהירה יותר. התהליך אינו קל. לא פשוט להודות בפני עצמנו שלא היינו נאמנים לקול הפנימי שלנו והחמצנו דברים עקב כך.

יחד עם זאת, את הבירור העצמי חשוב לעשות מתוך קבלה ואהבה עצמית, משולבת בחמלה וברצון כן ללמוד מטעויות העבר.

קול פנימי ברור

"לא נוכל לחצות את האוקיינוס עד שיהיה לנו את האומץ לאבד את מראה החוף", אמר כריסטופר קולומבוס, ורמז לכאב ולחשש שמעורבים בכל שינוי.

לאחר שאדם מבהיר לעצמו את האמת שלו וחושב על מה שירצה לשנות וכיצד, מגיע הזמן להוציא את הדברים מהמרחב הפנימי אל החוץ. הנוכחות החדשה הזו עלולה להביא לקונפליקט מול אדם קרוב, וכנראה שתיצור שינוי במערכת היחסים הקיימת, ויש להיערך לכך.

חשוב לזכור כי אלו לרוב הכעס או התסכול אשר מניעים את האדם לנקיטת הפעולה של אמירת האמת שלו, והוא הופך להיות לסוכן שינוי במערכת היחסים שאליה הוא מכוון את דבריו.

גם אם מפחידה, עצם אמירת האמת מעצימה מאוד ומזרזת את השינוי הנחוץ, במיוחד במערכת יחסים מעיקה שהגבילה אותנו תקופה ארוכה.

אמירת האמת היא כאמור, פעולה הדורשת אומץ: הסכמה לוותר על הישן כדי לאמץ את החדש, תנועה לכיוון שהמשכו וסופו אינם ברורים עדיין, נכונות להיחשף מול האחר לדברים שלא נאמרו עד אז – בקול רם ויחד עם הפחד מחוויה של ביקורת ואנטגוניזם.

עדיף למות מלקבל ביקורת?

ניסוי מעניין בדק את הפחד מביקורת בצורה מקורית: סטודנטים הוכנסו לחדר למלא שאלון, ביניהם "הושתלו" כמה משתפי פעולה של החוקרים. בשלב כלשהו החדירו החוקרים עשן סמיך אל החדר. משתפי הפעולה התבקשו להישאר אדישים לעשן.

דרך חלון הצפייה ראו החוקרים את הסטודנטים – שלא היו ממשתפי הפעולה – נכנסים תחילה לחרדה, מסתכלים סביבם על התנהגות היושבים בחדר ומתלבטים האם לצאת מהחדר או לאו.

מכיוון שאותם סטודנטים ראו שאנשים בסביבתם אינם יוצאים וממשיכים בשלהם, בסופו של דבר הם לא מיהרו לצאת מהחדר, למרות תחושת הסכנה. מסקנת החוקרים הייתה שהחשש מביקורת על עשיית מעשה שייתפס חריג, פחדני או מטופש מנע מהסטודנטים לברוח על אף תחושת הסכנה.

הניסוי הזה מבהיר שוב עד כמה אנו מושפעים מסביבתנו, חיים בדיאלוג מתמיד מול נורמות החברה ומוכנים לסכן את עצמנו, פיזית ולרוב נפשית, באי־עמידה מול האמת שלנו ומה שאנו יודעים שהוא נכון.

החשש שלנו להיות חריגים, מנודים, בוטים, או לא אהובים, מביאה אותנו לעיתים לבחור בחיים שלמים של הסתרה והתאמה לאחרים.

אמירת האמת הפנימית שלנו, איננה מחייבת אותנו להיות גסי רוח, מבודדים או אטומים. כאשר היא נעשית בצורה נכונה, היא מאפשרת לנו להשתחרר מנטל הריצוי וקירוב האנשים והאנרגיות המתאימות לנו בחיים.