מפסיקים לצעוק בבית: איך תקשורת מקרבת תשנה לכם את ההורות והזוגיות?

זה יכול להיראות גם ככה | צילום: shutterstock

הפסיכולוג היהודי אמריקני, מרשל רוזנברג, אבי התקשורת המקרבת, אמר ש-97 אחוז מהאנשים לא מצליחים להגיד את הצורך שלהם ולא להבין את הצורך של האחר. נתון זה בלבד הוא מתכון להמון קונפליקטים ומאבקי כוח ביחסים שלנו עם האנשים הקרובים לנו ביותר, והיבט שפוגע באיכות החיים ובתחושת האושר שלנו.

תקשורת מקרבת, המכונה גם תקשורת לא אלימה, היא גישה לוגית ומעשית לניהול קונפליקטים, הטוענת שמאחורי כל התנהגות שלנו מסתתר דבר מאוד חשוב, והוא הצורך שלנו. על פי השיטה, חוסר הבנת הצרכים שלנו וחוסר הבנת צרכי האחר, יוצרים תקשורת המבוססת על האשמות ושיפוטיות.

תקשורת מקבת: מאחורי המילים

יואב לבנה, מומחה לתקשורת מקרבת במערכות יחסים מ"הבית להורות מקרבת", מסביר שתקשורת המבוססת על האשמות ושיפוטיות עוסקת הרבה ב"מי צריך לעשות מה" וב"מי בסדר ולא בסדר", וטוען שמדובר בשפה מרחיקה.

"התקשורת הרגילה במערכות יחסים מסתבכת לרוב משום שאנחנו מגיבים למה שנאמר במקום למה שעומד מאחורי המילים. אם ילד אומר לאמא שלו 'מטומטמת', אלו המילים. מתחת לזה הוא רוצה לומר שהוא מאוד כועס או מתוסכל, למשל, כי הוא רוצה לבחור בעצמו".

לבנה מסביר, שהתקשורת המקרבת היא שפה שמצריכה את המיומנות של זיהוי צרכים, למידה כיצד לדבר אותם, ושבדומה לכל שפה אחרת, יש ללמוד אותה.

במה שונה התקשורת המקרבת מהתקשורת הרגילה?

"התקשורת המקרבת מציעה שלושה דברים בשונה מהתקשורת הרגילה: קודם כל, היא מציעה דרך אחרת להסתכלות על היחסים;

במקום לחשוב במה הילד שלי, למשל, בסדר או לא בסדר, אשאל את עצמי מה מאוד חשוב לי

לבנה מציע כדוגמה, ויכוח שמתנהל מדי ערב בבתים רבים: אמא מבקשת מהילד לסדר וללכת למקלחת, הילד מסרב ונוצר שיח של צעקות ואיומים.

"אם האמא תפעל לפי התקשורת המקרבת, היא תשאל את עצמה תחילה מה חשוב לה כשהיא מבקשת מהילד לסדר וללכת למיטה. היא עשויה לענות 'חשוב לי שיהיה לי מספיק זמן לעצמי, חשוב לי לשמור על הבריאות של הילד ולהקפיד על כך שהוא יישן מספיק שעות'.

"השלב הבא הוא לחשוב על הצרכים של הילד ולמה חשוב לו להמשיך לשחק ולא לסדר. יכול להיות שיש לו צורך בהמשכיות של המשחק, יכול להיות שיש לו צורך לבחור בעצמו מה לעשות ומתי. כשמסתכלים באופן הזה מחזיקים את זה שבכל רגע נתון יש לכל אחד צורך שמתקיים בו והוא מאוד רוצה להתמלא".

תקשורת מקרבת לתת לגיטימציה לרגשות

לפי לבנה, ההבדל החשוב השני בין סוגי התקשורת, הוא שתקשורת מקרבת היא תקשורת לא אלימה, ומאופיינת בדיבור על רגשות וצרכים.

"במקום לפנות להאשמות ואיומים, שהם תקשורת אלימה, כמו במשפט: 'אתה אף פעם לא מסדר אחריך. אם לא תסדר, מחר נזרוק את המשחקים שלך', מדברים על רגשות וצרכים.

"במקרה הזה האמא יכולה לומר: 'נורא כיף לך כי אתה נהנה ואתה רוצה לבחור מתי לשחק'. בדרך זו היא נותנת לגיטימציה לרגשות של הילד. חיבור לפני הפתרונות – זהו העיקרון החשוב ביותר של התקשורת המקרבת".

לבסוף, התקשרת המקרבת מציעה כמובן גם פתרונות. "אחרי שהבנתי מה חשוב לך ואתה הבנת מה חשוב לי", אומר לבנה,

בוא ננסה למצוא דרך שתמלא גם את הצרכים שלך וגם את שלי. למשל, האם יכולה להציע לילד לשחק עוד עשר דקות ואז ולסדר אחריו וללכת למקלחת.

מה עושים כשלא ניתן למלא את הצורך של הילד? הרי לא ניתן לילד לישון מאוד מאוחר רק בשביל למלא את הצורך שלו

"נכון. אבל לפעמים אנחנו פשוט רוצים שיראו את הצרכים שלנו. אם לדוגמה הילד שלי מבקש ממני לקנות לו משהו שהוא מאוד רוצה, אבל אני לא רוצה לקנות לו את זה, אפשרות אחת היא להגיד לילד 'אני לא קונה את זה, זה יקר מדי'.

"בדרך כלל הילד ירגיש שהתשובה הזו שרירותית, שאני משתמש בכוח שלי (גם להחזיק כרטיס אשראי זה כוח) ושאני לא מבין מה חשוב לו.

"אם אני פועל לפי התקשורת המקרבת, אומר לו: 'אני מבין שאתה מאוד רוצה את זה. אתה חושב כמה כיף יהיה לך לשחק בזה? הייתי רוצה לקנות לך את זה, אבל יש עוד צרכים חשובים. יש לי אחריות לוודא שיש לנו מספיק לכל מה שאנו רוצים'.

"כמובן שאפשר לחשוב על פתרונות אחרים, למשל, להציע לילד לחסוך. אבל השורה התחתונה היא שגם אם אגיד לילד שהחלטתי לא לקנות לו את מה שהוא מבקש, זה לא 'לא' שרירותי. אני ממלא את הצורך שלו בהתייחסות ובאכפתיות. הוא לא מרגיש שלא רואים אותו".

אנשים שונים – צרכים זהים

לבנה מסביר שאנחנו בסך הכל די דומים כבני אדם ברצונות שלנו, ושבתקשורת מקרבת יש רשימה של מעל 100 צרכים שהם אוניברסליים, שקיימים אצל כל יצור אנוש, בלי קשר לגיל, מין וכו'.

"לכל אדם יש צורך בנראות, בתשומת לב, בחיבור, ביחד, בהכלה. כל אחד רוצה שיקשיבו לו. הרשימה כוללת גם צרכים בסיסיים כמו צורך במנוחה ובשינה, בהזנה, בביטחון ובתחושת מוגנות. לכל אחד יש צורך בוודאות, בשייכות, בלהיות חלק ממשהו.

"יש גם צרכים שהם בינינו לבין עצמנו, כמו למידה ומימוש עצמי, משמעות, לתרום לעולם. כל פעם צורך אחר מופיע אצלנו ולפעמים כמה מופיעים בו זמנית.

"כשצורך שלנו מקבל התייחסות ומענה אנחנו נרגיש טוב, כשהוא לא מקבל מענה, אנחנו נרגיש לא טוב – מה שמתבטא לרוב באחד משתי דרכי פעולה – או האשמה, או התרחקות והסתגרות".

ילד טוב הוא לא ילד מרצה

לבנה מציין את מה שרובנו חושבים עכשיו, ומגלה שהורים ששומעים על התקשורת המקרבת חושבים לעצמם: "מה, עכשיו נתחיל לנהל דיאלוג על כל דבר? ילדים צריכים גבולות".

לדבריו, אנחנו רגילים לזה שכשאנחנו משתמשים בכוח, אנחנו יכולים להשיג את מה שאנחנו רוצים יותר מהר.

"הרבה יותר פשוט להגיד לילד: 'אם אתה לא מסדר עכשיו, מחר אין חוג ג'ודו'. אבל אם יש ילד שלא מוכן שיפעילו אותו בצורה כזו, תהיה מלחמה בבית.

ילדים היום לא מוכנים להיות מופעלים מתוך יראה ופחד. אנו חיים בעולם שבו יש הרבה יותר זכויות לילדים והילדים מודעים לזה. שימוש בכוח הרבה פחות עובד. בנוסף, כשמשתמשים בכוח, ככל שהילד יגדל, נצטרך להשתמש ביותר כוח. זה לא יעבוד לאורך זמן

לדברי לבנה, גם כשהשימוש בכוח מתגלה כאפקטיבי, לתקשורת שמבוססת על איומים וענישה יש מחירים.

"כשמפעילים את הילדים באמצעות פחד, התוצאה היא ילדים שמסתירים מאיתנו דברים ומשקרים לנו כי הם חוששים מהתגובה שלנו. האם אנחנו באמת רוצים שהמניע שמפעיל את הילדים שלנו יהיה פחד? האם אנחנו רוצים ילד מרצה?"

מופעלים מאשמה ובושה

על פי לבנה הפעלת הילדים בכוח גובה מחירים נוספים, כמו אשמה ובושה. "כשאומרים לילד: 'אתה רואה? עוד פעם הרסת! אתה מרוצה מזה שהיא בוכה?' גם אם הוא ישנה את ההתנהגות (למרות שלא תמיד זה עובד), האם אנחנו רוצים להפעיל את הילד שלנו מתוך אשמה?

"באותו אופן, כשאנו אומרים לילדה: 'תראי איך את מתנהגת כמו בת שנתיים. תתביישי לך!' האם אנחנו באמת רוצים שפחד, אשמה ובושה יהיו חלק ממערכת ההפעלה שלה?".

הילד יפעל מיוזמתו

את האלטרנטיבה שתקשורת מקרבת מציעה אפשר להגדיר כהפעלת הילדים מתוך בחירה, אחריות ורצון, ולדברי לבנה, אלה לרוב מושגים על ידי דיאלוג שכולל הקשבה לצרכים שלהם ושיתוף בצרכים שלנו.

בבחירה, הכוונה היא שהילד בוחר בעצמו במשהו, למשל, לוותר על עוד זמן מסך, כי הוא מבין את המשמעות של שהייה ממושכת מול המסך. באחריות, הכוונה היא שילד לוקח בעצמו אחריות על משהו בגלל שההורים והילד החליטו אותו ביחד.

"למשל, אם ההורים קבעו עם הילד לאחר דיאלוג שהוא סוגר את המסך בשעה שש בעצמו, בהרבה מקרים אכן נראה את הילד מכבה את המסך בשעה שש ביוזמתו".

ברצון, הכוונה היא להתחשב באחרים ולקחת בחשבון אנשים נוספים ואת הצרכים שלהם.

לבנה מסביר: "היום למשל הבן שלי בא אלי בזמן שעבדתי ואמר לי: 'אבא, אני יודע שאתה זקוק לשקט ולריכוז, רק באתי להגיד שלום ואני יוצא'. הילד הראה את הצורך שלו בחיבור איתי, אבל הבין גם את הצורך שלי בשקט ובריכוז".

מה קורה בבתים בהם אחד מבני הזוג רוצה להכניס תקשורת מקרבת, ואילו בן הזוג השני מעדיף גישה סמכותית יותר שדוגלת בהצבת גבולות ללא דיאלוג?

"זה קורה המון, לרוב האישה רוצה להכניס את זה, והבעל בגישה של סמכות ישנה (אבל יש גם מקרים הפוכים).

"יש כמה דברים לעשות; קודם כל, כדאי לנהל שיחה בתוך הזוגיות. להסביר לבן הזוג מה הצרכים שלנו ולמה חשוב לנו להכניס תקשורת מקרבת הביתה, למשל, כדי לשמור על החיבור והקרבה.

"אפשר גם לנסות להבין מה הצורך של בן הזוג בגבולות. הרבה פעמים התשובה תהיה שהעולם מתנהל עם גבולות, והנוקשות היא מתוך צורך להכין את הילד לחיים. ניתן להסביר לו שאנחנו רוצים שהילד יהיה מוכן לחיים באספקטים נוספים, למשל, להבין ולזהות מה חשוב לו, להגיד מה חשוב לו, לנהל דיאלוג.

"שיחה כזו יכולה לרכך, אך יכול להיות גם מצב שבן הזוג פשוט לא רוצה לשמוע על תקשורת מקרבת. פעמים רבות בן זוג אחד מכניס תקשורת מקרבת לבית, ובן הזוג שמתנגד מרגיש שמשהו באווירה בבית משתנה ויש פחות חיכוכים, ואז לאט לאט זה מחלחל אליו".

תקשורת מקרבת בזוגיות: יש מקום לצרכים של כל אחד

תקשורת מקרבת היא מצרך נחוץ מאוד בהורות, אבל למעשה מדובר בכלי חיוני בכל מערכת יחסים, ובמיוחד בזוגיות. במציאות בה אחד מכל שלושה זוגות מתגרש, אין ספק שמשהו בתקשורת הקיימת ביחסים זוגיים פשוט לא עובד.

"מה שמפריד זוגות ומה שגורם לנתק בין ילדים להורים הוא העובדה שהם שלא מצליחים לדברר את הלב ועוברים להאשמות וכעסים", מסביר לבנה.

איך שינוי בשפה יכול ליצור שינוי ממשי?

"ניקח לדוגמה סיטואציה שנפוצה בבתים רבים: הבעל מבטיח לאישה שהוא יחזור בשש אבל מגיע רק בשבע וחצי. וגם כשהוא נכנס, הוא טרוד בטלפון שלו.

"בשלב הזה האישה לרוב מתפוצצת מכעס ואומרת לו: 'אם כל מה שאתה עושה כשאתה מגיע באיחור של שעה וחצי זה להסתכל בטלפון, כבר עדיף שתישאר בעבודה'.

"הבעל כנראה שיחוש עלבון והרגשה שמאשימים אותו. הוא יוכל להגיב בהאשמה נגדית או בהסתגרות, לדוגמה, לענות בציניות: 'איזה כיף לחזור ככה הביתה', ולהסתגר בחדר. וסביר שמשם, שני בני הזוג ילכו לישון באווירת כאסח.

"את אותה שיחה בדיוק אפשר לנהל בתקשורת מקרבת. האישה אומרת לבעל: 'אני מהבוקר עם הילדים, ומנסה לעבוד במקביל. אני ממש עייפה, וזקוקה להקלה. אני צריכה רגע להרפות ולנשום. זו הסיבה שאני זקוקה לעזרה שלך בבית. הילדים מחוברים אליך, הם רוצים את הנוכחות שלך. אני גם רוצה לדעת שאני יכולה לסמוך עליך, שתיקח אותי בחשבון. אני רוצה שיראו עד כמה זה חשוב לי. אני מתכווננת לפי זה. אתה יכול להבין?'.

"מנגד, בן הזוג יכול להגיד: 'מה שהיה לי מאוד קשה כשהגעתי הביתה וקיבלתי את התגובה הזו, הוא הוא שיש חלק שלם שאת לא רואה. אני מחזיק באחריות מאוד גדולה בעבודה, היום משהו הסתבך, אני מהבוקר בטלפונים, לא שתיתי ואכלתי. אני רוצה לפתור את זה עכשיו כדי שאוכל להיות בנוכחות עם הילדים. העבודה שלי היא גם הביטחון הכלכלי שלנו. הייתי רוצה שתראי את זה'".

לדברי לבנה, אפשר לראות שזו כבר לא שיחת האשמות. "בתקשורת המקרבת יש מקום לצרכים של כל אחד. הרעיון הוא לשים את הצרכים האלה לצד אלה. אין צרכים שהם יותר חשובים".