כתבה זו מכילה מחקר/ים ממקורות מוסמכים ו/או כתבי עת מדעיים ו/או פקולטות אקדמיות מכובדות.
אנחנו עושים כל מאמץ כדי לבדוק את הנתונים המוצגים באתר ולהפנות אתכם למקור המאמרים והעובדות המובאים לכם, על מנת לאפשר לכם להעמיק את הידע ולבחון את מהימנות התכנים.
כידוע, עולם המחקר מתעדכן בכל רגע נתון ומציג לעיתים ממצאים הטרוגניים, בלתי מוחלטים ואף סותרים. אנו מאמינים בהצגת מגוון דעות, גישות ומסקנות, ודוגלים בקבלת החלטות על בסיס הרחבת הידע בעין ביקורתית.
אנו פועלים להביא לכם מידע אמין, עדכני ומקצועי אשר נתמך מדעית.
למה אנחנו מוציאים את כל התסכולים שלנו על בני הזוג?
מכירים את המשפט: "זה לא את, זה אני"? כולנו מרגישים לפעמים שהשריטות והצלקות שלנו גורמים לנו להפוך את בן הזוג ל"שעיר לעזאזל" ברגע של כעס . מתי הבעיה היא בנו ומתי היא בזוגיות?
אם אתם מוצאים את עצמכם מתרגזים שוב ושוב על בן או בת הזוג ויוצאים מפרופורציות על רקע דברים פעוטים, יכול להיות שהבעיה היא בכם ולא בפרטנר. כך טוענת המטפלת הזוגית אלישיה מוניוז, שטבעה את הביטוי "כשזה היסטרי – זה היסטורי".
לדברי מוניוז, כדי להבין את האופן שבו אנחנו יוצרים קשר עם אחרים כאנשים בוגרים, צריך לפעמים להסתכל אחורה, על תקופת הילדות שלנו.
קשיים ותסכול בזוגיות לא תמיד נובעים מבן או בת הזוג שלנו, אלא דווקא מעניינים בלתי פתורים בעברנו. מוניוז טוענת שהקשר שיצרנו בילדות עם הורינו או עם מי שטיפל בנו, משפיע על הקשרים שאנו בונים בבגרות.
הכל אודות אימא (ואבא)
רוצים דוגמה? בן או בת הזוג האמינים שלנו בדרך כלל, יוצאים לערב בילוי עם חברים או חברות ואתם מגיבים בצורה שלילית ומוגזמת. הסיבה: ייתכן שגדלתם עם הורים שלא היו זמינים לכם באופן עקבי ולכן אתם חשים חוסר ביטחון וחרדת נטישה.
נשמע מוכר? זו כמובן לא טענה חדשה; חוקרים רבים כבר ניסו לבחון ולהסביר את האופן שבו הילדות משפיעה על הקשרים הבין־אישיים בכלל, ועל הקשרים הרומנטיים שלנו בפרט.
בשנות השבעים של המאה ה-20 הפסיכואנליטיקן ג'ון בולבי, והפסיכולוגית ההתפתחותית מארי איינסוורת', יצרו יחד את תיאוריית ההיקשרות וראו בקשר הראשוני שבין התינוק לבין הוריו (בדרך כלל האם) כבסיס חשוב שבאמצעותו האדם לומד כיצד ליצור קשרים בהמשך חייו.
סגנון היקשרות בטוח נבנה בילדות, אם הפעוט מרגיש שצרכיו נענים | צילום: shutterstock
הרעיון הזה ריתק את תשומת ליבם של חוקרים נוספים, כאשר הטענה המרכזית הייתה שהקשר הראשוני של הילד עם הוריו יוצר סגנון היקשרות שילווה אותו גם בעתיד.
מאמר שהתפרסם בשנת 2009 במגזין Journal of Social and Personal Relationships, מציע סקירה מקיפה של הספרות המקצועית בתחום, והוא מסתמך על שלושת סגנונות ההיקשרות העיקריים: סגנון היקשרות בטוח, סגנון היקשרות חרדתי-אמביוולנטי וסגנון היקשרות נמנע.
אין קץ לילדות
סגנון היקשרות בטוח נבנה בילדות אם הפעוט מרגיש שצרכיו נענים, והאדם המטפל בו נתפס כאדם יציב שיכול לספק ביטחון בעת סכנה. סגנון היקשרות בטוח מאפשר לנו לחוש שאנו ראויים לאהבה וכי אנשים אחרים יכולים להעניק לנו אהבה, ולהיות קשובים לצרכים שלנו.
כאשר אדם בוגר בעל דפוס היקשרות בטוח בונה קשר רומנטי, הוא חש בטוח בעצמו וביכולתו ליצור קשר המאפשר איזון ראוי בין רמת האינטימיות לבין רמת העצמאות בקשר.
לעומת זאת, דפוסי היקשרות לא בטוחים (חרדתי-אמביוולנטי או נמנע) עלולים להקשות עלינו ליצור קשר יציב ומשמעותי.
אדם בעל דפוס היקשרות לא בטוח עלול לחוש שאינו ראוי לאהבה או שאחרים אינם יכולים להעניק לו אהבה, וכך הוא יכול להיות חרדתי מאוד בקשר. מנגד (אם הוא פיתח דפוס הימנעותי) הוא עלול לבקש עצמאות רבה שלא תאפשר ליצור את האינטימיות הנדרשת בקשר.
זה אני
ההיסטוריה האישית שלנו, הקשר שבנינו עם ההורים בילדות, קשרי העבר שלנו וההתנסויות שלנו – כל אלו משפיעים על האופן שבו אנו מפרשים את המציאות ומגיבים לה.
ילדים שחוו חוסר ביטחון בקשר עם ההורה ופיתחו דפוס היקשרות לא בטוח, מרגישים לעיתים לא בטוחים בעצמם גם בזוגיות רומנטית.
מביאים את דפוסי הילדות לזוגיות | צילום: shutterstock
במקרים אלו, הקשיים בזוגיות עלולים לנבוע לא מבן או בת הזוג, אלא מהיבטים הנוגעים לך ולקשרי העבר שלך. צ'אמין אג'אן, מטפלת מינית ועובדת סוציאלית קלינית, מונה כמה סימנים שצריכים לעורר מחשבה ושרומזים על הצורך לעשות בדק בית:
תגובות לא פרופורציונליות: אם אנחנו מגיבים למשל בכעס לשאלה תמימה של בן או בת הזוג, אם דברים קטנים יחסית מעוררים בנו כעס רב ותגובות אגרסיביות, ייתכן שיש לנו נושא בלתי פתור שעלינו לטפל בו.
האשמת בן או בת הזוג בתחושות שלך: אם אנחנו מאשימים את בני הזוג בתחושות האישיות שלנו, כדאי שנשאל את עצמנו: למה אנו עושים זאת. לפעמים התחושות הקשות אינן קשורות לבני הזוג או למעשיהם אלא לתגובה האישית שלנו למצב, הנובעת מההיסטוריה האישית שלנו.
ביקורתיות רבה כלפי בן או בת הזוג: אנחנו לא צריכים לאהוב כל מה שבן או בת הזוג עושים, וכן לפעמים בני הזוג יעצבנו אותנו ואנחנו עשויים להעיר להם על כך. אך אם בני הזוג מציבים מולנו מראה וטוענים שהם חשים ביקורתיות רבה מצידנו, זה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה.
אז מה עושים?
על פי המחקרים שנעשו על תיאוריית ההיקשרות, הצלחתה של זוגיות תלויה בין השאר ביכולת שלנו להרגיש בטוחים בה. כך, גם אם נרצה (תיאורטית) אדם בעל דפוס היקשרות בטוח שיגרום לנו לחוש אהובים ורצויים, ייתכן שאם אנחנו חרדתיים נעדיף דווקא אדם בעל דפוס היקשרות נמנע.
באופן זה, דרך הזוגיות אנחנו נאשר לעצמנו את ראיית העולם שלנו. נוכל להגיד לעצמנו כי הנה, החששות שלנו מנטישה והחרדות שלנו מוצדקים, והאדם אכן נמנע מאיתנו ומעוניין בעצמאות רבה יותר בזוגיות.
לאשר לעצמנו את מה שאנחנו חושבים | צילום: shutterstock
האישור הזה שנקבל, יאפשר לנו, באופן פרדוקסלי משהו, לחוש מוגנים יותר בזהות שלנו – החרדות שלנו מוכרות לנו ולכן במובן מסוים הן גורמות לנו לחוש בטוחים בעצמנו.
כדי לצאת מהמלכוד הזה וכדי לבנות זוגיות בריאה, עלינו להכיר את עצמנו. מוניוז מציעה קודם כל לפתח מודעות עצמית בכל אמצעי שיסייע לנו – כתיבה, מדיטציה, טיפול, או כל כלי אחר שיאפשר לנו להבין כיצד הראש שלנו עובד וכיצד אנחנו מתנהגים בזוגיות.
אם אנחנו מגיעים למצב בו אנו חשים זעם או נמצאים במצב רוח תוקפני וחושדים שהדבר איננו קשור ממש לבן או בת הזוג שלנו, הדבר המומלץ ביותר הוא לקחת צעד אחורה ולהעניק לעצמנו זמן לעבד את הרגשות.
אגב, תגובות "מעוררות חשד" אינן רק מוגזמות וכועסות, גם בני זוג מרצים נוטים לעיתים קרובות להשתיק את הצרכים שלהם כדי להתאים עצמם לפרטנרים שלהם ועלולים לפתח טינה לאורך זמן. במקרה זה, מוטב לאותן דמויות מרצות להתאמן על עימות יעיל ולהסביר בשיחה פתוחה את הצורך שלהם להיות גלויים לגבי איך שהם באמת מרגישים.