מלחץ או משעמום: מה עושים כשהילד מפתח אכילה רגשית?

אמצעי להרגעה או ויסות של מצב רגשי שקשה להתמודד איתו | צילום: shutterstock

מי לא מכיר את הסיטואציה: הילד נופל ופורץ בבכי, וההורה מיד ניגש לתיק וממהר לשלוף את הנשק הסודי: חטיף שוקולד או סוכרייה שאמורים לשמש כנחמה מתוקה שתמחה את הדמעות. וכן, זה בדרך כלל עובד.

האמת שאם נהיה גלויים, גם אנחנו, המבוגרים, משתמשים לא אחת באוכל ככלי להתמודדות עם רגשות שונים. אנחנו אוכלים כשמשעמם לנו, כשעבר עלינו יום לא מוצלח בעבודה או סתם כדי להעביר את זמן הצפייה במסך הטלוויזיה.

להרגעה, לקרבה ולרגעי מצוקה

"אכילה היא אחד מהדפוסים הראשוניים שמתבססים אצלנו כבר בתקופת הינקות ובה אנחנו לומדים שיש קשר מסוים בין האכלה לבין מצב רגשי", מסבירה עדי שמיע-עצמון, פסיכולוגית קלינית ב"מרכז שניידר לרפואת ילדים". "הנקה לדוגמה, היא פעולה שמטרתה לספק מזון ולתמוך בהישרדותו ובהתפתחותו של התינוק. אולם, היא מהווה גם מקור להתפתחותו של הקשר הבין־אישי בין האם לתינוק, המספק הרגעה, קרבה וויסות במצבי עוררות יתר ובעת מצוקה".

לדברי שמיע-עצמון, דפוסי האכילה שלנו הולכים ומתפתחים במהלך הילדות ומושפעים מהצורה שבה ההורה מתייחס לעניין. "פעמים רבות אנחנו נתקלים בהורים שמשתמשים באוכל כאמצעי לנחמה, כעידוד או כהסחת דעת – כאשר ילדם עצוב, מפוחד או כאשר הוא חווה חוויה לא נעימה.

"אנחנו רואים איך הורים ממהרים להשתמש באוכל ככלי מנחם, לעיתים אפילו באופן בלתי מודע. אותם דפוסי ההתנהגות לעיתים רבות עשויים להפוך לדפוסים קבועים בהם הילד ימשיך להשתמש במהלך חייו".

איך ניתן לזהות אכילה רגשית?

"ראשית, חשוב להבהיר כי יש להשתמש במונח של 'אכילה רגשית' בזהירות, שכן לא מדובר באבחנה מתחום הפסיכולוגיה ולא מתחום הרפואה, אלא במונח שנטמע בציבור, שכוונתו לתאר את הקשר בין מצב רגשי לבין אכילה.

"למעשה, חשוב להבין כי הרבה מההתנהגויות שלנו הן 'רגשיות'. במילים אחרות – זה נכון שפעמים רבות האכילה שלנו מושפעת ממצבנו הרגשי, אך זה נכון גם לגבי הרבה מצבים אחרים כמו שינה, ריכוז ועוד.

"כשמדברים על 'אכילה רגשית' בד"כ מתכוונים להרגל שבו הילד פונה לאכילה, במטרה להרגיע, להעלים או לווסת מצב רגשי שלרוב קשה לו להתמודד עמו".

דפוס קבוע

כאמור, רבים מאיתנו פונים לאוכל במצבים רגשיים שונים – לרוב מתוך מתח, חרדה או שעמום – אך לעיתים גם מתוך התרגשות ותחושות שמחה. הקושי, לדברי שמיע-עצמון, מופיע כאשר הפעולה הופכת לדפוס קבוע וכאשר האוכל הופך לאמצעי העיקרי אשר בעזרתו נעשה ניסיון להתמודד עם מצב רגשי כזה או אחר.

מה גורם להתפתחות של אכילה רגשית?

"באופן טבעי, אנו נולדים עם המנגנונים שמטרתם לאותת לנו על רעב ושובע. אך כאשר הורים מאכילים באופן קבוע ומתמשך את התינוק או את הילד, שלא בהתאם לאיתותי הרעב והשובע שלו (אלא כאמצעי להרגעה, הפגת שעמום, נחמה או הסחת דעת), המנגנון הזה עשוי להשתבש וכך עלולים להתפתח דפוסי אכילה שאינם תקינים. בצורה כזאת, הילד לומד שאוכל מהווה אמצעי שמטרתו לנחם ולהרגיע ולסייע לו במצבי מצוקה".

על פי שמיע-עצמון, במקרה כזה, עלולות להתעורר שתי בעיות מהותיות: "ראשית, העניין מקשה על הילד לפתח כלים אחרים שיעזרו לו להתמודד בהמשך חייו עם תחושות שונות – מה שעלול לחבל ביכולתו לעמוד בפני מצבים רגשיים טעונים ומורכבים שלא באמצעות פנייה לאוכל.

"שנית, ולא פחות חשוב מכך, מצב כזה עשוי להוביל לכך שהילד לומד להתעלם באופן קבוע מרמזים שהגוף מאותת לו לגבי תחושות רעב ושובע, וכך אותם מנגנונים פיזיולוגיים טבעיים ונחוצים, משתבשים ועלולים להוביל לאכילת יתר (או חסר)".

שמיע-עצמון מזהירה שהופעת דפוסי אכילה אלו, עשויים להוות גורם סיכון להתפתחותן של הפרעות אכילה כגון בולימיה או אנורקסיה בגיל ההתבגרות. הפרעות אשר יכולות לדבריה, להופיע מתוך ניסיון לפיצוי על אכילה או כניסיון לוויסות רגשי באמצעות צמצום חמור באכילה או באמצעות סיגול בולמוסי אכילה.

האם כל ילד שסובל מהשמנת יתר למעשה סובל מפגיעה במנגנון הוויסות הזה?

"בהחלט לא. השמנה היא תוצר של סיבות רבות. בין היתר היא מושפעת מאוד מגנטיקה, מנטייה אישית וגם ממצבי תחלואה שונים. מובן שגם איכות וכמות האוכל שהילד מתרגל לצרוך, משחקים תפקיד משמעותי בנושא".

האם כדאי להגביל את כמות האוכל או הממתקים שהילד צורך?

"האחריות שלנו כהורים, היא להציע לילדינו מזון מגוון, בהתאם לצרכים הגופניים וההתפתחותיים שלהם. ככל שהילד גדל, השליטה שלנו על מה, כמה ואיך הוא אוכל – הולכת ופוחתת. לפיכך, חשוב שנצייד את ילדינו בהרגלי האכילה הטובים והמתאימים עבורם, ונלמד אותם להיות קשובים לגופם, לרצונותיהם ולצרכים שלהם".

איך אפשר להימנע מלהציע אוכל לילדים כאמצעי של נחמה או "שוחד"?

"כולנו נוטים להציע מדי פעם מאכל או משקה אהוב כאמצעי לשמח את ילדינו או לעודדו כשעצוב לו. יחד עם זאת, חשוב מאד לשים לב שאנו לא פועלים כך באופן תמידי וכי זהו אינו האמצעי העיקרי בו אנו משתמשים לצורך ויסות והרגעה.

"מעבר לכך, חשוב שנספק לילד את האפשרות ללמוד ולתרגל מגוון דרכים בהן יוכל להכיר בחוויות רגשיות שונות, גם שליליות. חשוב לשוחח עמו עליהן בגלוי ולחשוב איתו ביחד על דרכים אחרות בעזרתן יוכלו להתמודד ולעבור את המצב הרגשי השלילי".

לא כפיצוי ולא כעונש

במקביל, שמיע-עצמון מציעה שננסה להגדיל את האינטראקציות החיוביות עם הילד שאינן קשורות לאכילה: "ישנן דרכים רבות שיכולות לסייע לילד להתמודד עם תחושות שונות, כגון פעילויות כמו קריאה משותפת או משחק. תקשורת גלויה וישירה על רגשות, היא מרכיב מפתח להתפתחות הוויסות הרגשי.

"חשוב להימנע מלהשתמש באוכל ככלי לפיצוי או לחלופין ככלי מעניש. ברגע שנוהגים כך, הילד למעשה לומד לקשר בין אוכל לבין תגמול – ומזה בדיוק הורים מעוניינים להימנע.

"לכן, אם הילד לא סידר את החדר או לא הכין שעורי בית, כדאי למצוא דרכים אחרות שיעזרו לו במשימה. שבו איתו, הקדישו לו זמן ועודדו אותו במילים טובות ובפירגון מתמשך".

להציע פתרונות אחרים מלבד אוכל

גם נטע לוי, מאמנת משפחתית מ"השינוי מתחיל בבית", מציעה להתמודד עם הנושא כבר בשלב מוקדם ולנסות ולהרגיע את הילד בדרכים שאינן כוללות אוכל, עוד משלב הינקות.

"ניקח לדוגמה מצב שבו התינוק מרבה לבכות וההורה ממהר לשלוף בקבוק או להציע לו לינוק כפתרון לבעיה – במקום זה, אני מציעה לנסות לבדוק האם הוא זקוק למשהו אחר. לפעמים מדובר בעייפות או בגזים, וחשוב לשלול היטב סיבות אחרות לבכי לפני שמציעים הזנה באופן מידי", אומרת לוי.

"לגבי פעוטות וילדים גדולים יותר, שיודעים להתבטא, אפשר לנסות להרגיע אותם בדרכים אחרות, כמו חיבוק, ספר או כל הסחת דעת אחרת. כמו כן, שאלות מנחות כמו 'איך אני יכול לעזור לך? או 'מה יכול להרגיע אותך?' מסייעות מאוד לילד לפתח יכולת עצמאית שתעזור לו בסופו של דבר לבטא את תחושותיו ולהתמודד איתן בהתאם לצורך האישי שלו".