כשהסרט והחיים כרוכים זה בזה: שיחה עם בימאית ושחקנית הסרט "שתיים"

מתוך הסרט שתיים | צילום: גיל שני

אתם חולמים להביא ילד לעולם, אבל את לא מצליחה להיכנס להיריון ואתם פונים לקבלת עזרה חיצונית. נשמע מוכר? לזוגות רבים זהו אינו תסריט של סרט, אלא החיים עצמם.

עכשיו דמיינו שאתם נאלצים להתמודד בנוסף לקשיים "הרגילים" שמתלווים לתהליך זה, גם עם בעיות משפטיות המלוות זוגות חד מיניים, ותקבלו את הסרט "שתיים": סרט מרתק העוסק בנושא רגיש שרבים אינם ששים לעסוק בו.

לרגל יום זכויות האדם הקרב אלינו לטובה ולרגל צאת הסרט לאקרנים, שוחחנו עם בימאית ותסריטאית הסרט אסתר אלקיים, ועם השחקנית אגם שוסטר, כדי לשמוע עוד על תהליך יצירת הסרט, שלעיתים השיק לחיים האמיתיים.

אסתר, איך התחיל הרעיון לסרט?

"בזמנו כשכתבתי את התסריט, הייתי בעצמי בשלב שבו ניסיתי להיכנס להיריון, אבל בערך באמצע תהליך הכתיבה – התפצלו חיי והסרט.

אני המשכתי בחיי ואילו התסריט המשיך למחוזות מדומיינים. אל המסע להפוך לאמא, יצאתי בתמימות. הייתי בטוחה שמדובר בתהליך הכי בסיסי והכי טבעי שאישה עוברת בחייה, לא חשבתי שזה יהפוך למסע חיי".

אל מול הניסיון האישי של אלקיים להיכנס להיריון, לא וויתרה על התשוקה שלה ליצור והפכה את הנושא הבוער בחייה לנושא היצירה.

"תמיד חשבתי שכדי להביא ילד לעולם אצטרך להיות בזוגיות, או שחייב להיות אב ביולוגי בתמונה. תליתי את ההצלחה של הבאת ילד לעולם בפורמט המשפחתי. רק ברגע שהבנתי שהכול תלוי בי, נקלטתי, והילדה שלי הגיעה לעולם.

אנחנו תא משפחתי קטן ומאוד שלם, ואנחנו לא מרגישות שחסר לנו דבר".

לאמירתה האחרונה, מצטרפת לשיחה אגם שוסטר שחקנית הסרט, שבמקרה או לא, מעבר להיותה שחקנית נפלאה, גם היא עברה תהליך דומה לזה של אלקיים בניסיון להביא ילד לעולם בזוגיות חד מינית.

"אני מזדהה עם דבריה של אסתר. גם אנחנו תלינו את ההצלחה שלנו במשהו חיצוני. הרגשתי תלות בעולם שבחוץ ובתנאים שלו, אבל כמו בקלישאות הכי גדולות, בסוף למדתי שאני לא זקוקה לאף אחד כדי לגרום לזה להצליח".

כשהסרט הופך להיות החיים

את הסרט הן צילמו, לעיתים, בתנאי "שטח".

"לא היו לנו האמצעים שיש לסרטי קולנוע אחרים, היינו צוות מאוד מצומצם אבל דווקא האינטימיות בעשיית הסרט, תרמה לאותנטיות ולקסם שלו", אומרת אלקיים.

אגם, איך היה בשבילך לשחק בסרט כזה אישי?

"אני חושבת שבתור שחקנית, התהליך של "להיכנס" לראש ולנפש של דמות כדי לגלם אותה, הוא כבר אישי, מכיוון שאני הופכת להיות הדמות. אבל כאן זה הרגיש קרוב מתמיד, וזה היה קשה עוד יותר. לפעמים תחושת ההזדהות שחשתי כלפי הדמות, השתלטה לי על האובייקטיביות בתור שחקנית.

הייתי "אול אין". שאלתי את עצמי שאלות זהות לשאלות ששואלת את עצמה הדמות שלי. למרות שניסיתי לשמור על ריחוק, לפעמים נוצר מצב של כאוס, שבו הרגשתי שהסרט הפך להיות החיים, והחיים הפכו להיות הסרט.

הרבה פעמים הרגשתי שזאת הייתה חוויה רוחנית לעבוד על הסרט הזה. במהלך הצילומים קרו המון דברים "שנועדו להיות". לא פעם, שאלתי את עצמי, מי תכנן את הדבר הזה?" אומרת בחיוך.

ובאמת, לאורך השיחה, ניכרת התרגשותן של השתיים מיצירת הסרט ומהתקבלותו בקרב הקהל. אך לא רק ההתרגשות ניכרת, אלא גם ההתמודדות עם האתגרים שהוא מציף.

"הסרט הזה עוסק בנושא כל כך מוכר וטריוויאלי בעיניי" אומרת שוסטר, "אני כאישה מרגישה שהרחם שלי מתמלא, שהגוף שלי מדבר. שאני רוצה ילד.

בעיניי, הסרט הזה עוסק בראש ובראשונה בכמיהה הזאת. בין אם מדובר בזוג "רגיל" שרוצה להביא ילד ומתקשה, ובין אם מדובר באישה לסבית שמתקשה להיכנס להיריון. מדובר בכמיהה אבולוציונית, ואליה אנשים מתחברים".

האמת בפרצוף

מה אנשים לא מבינים על זוג נשים שרוצות להביא ילד במשותף?

"כשהסרט היה מועמד על פרס העריכה בטקס אופיר, היו כאלו שנדהמו. הם לא הכירו את תהליך של בחירת זרע מקטלוג תורמים וכיצד מתבצעות ההזרעות, והביעו פליאה על הדרך שבה זה עובד. ולחשוב שמדובר בתהליך מאוד שכיח, שקורה סביבנו כל הזמן, ברמה שאי אפשר לתאר".

נשים עוברות טיפולי פוריות וצריכות להמשיך את חייהן ולהתנהג כרגיל, למרות שהן עוברות תהליכים מורכבים מאוד מבחינה פיסית ורגשית.

הסרט שתיים מתמקד בניסיונות בנות הזוג להביא ילד, ומתמקד ברגעים "הגדולים" שלו כמו גם ברגעים "הקטנים" שלו. על ייצוג הנושא הנעשה לעיתים באופן חד משמעי, שאינו משאיר מקום רב לדמיון, אומרת אלקיים:

"יש המון נושאים שלא מדברים עליהם בסרטים. ייצוג הבאת חיים לעולם בקולנוע, לעיתים יכול להיות מאוד שטחי בעיניי. זהו סרט שמתאר מסע מנקודת מבט נשית, כנה ולעיתים גם קומית".

לאמירה האחרונה של אלקיים, מצטרפת שוסטר:

יש בושה סביב הנושא הזה. כולם מספרים על ההיריון או על הילד שנולד באורח פלא, אבל אף אחד לא מספר מה קורה בדרך להיריון.

גם על נקודת המבט, מוסיפה אלקיים, לא מרבים לדבר.

"לא ניסיתי ליצור סרט מתוך איזו נקודת מבט נשית אלטרואיסטית. אני בסך הכול רציתי לספר את הסיפור, בדרך שבה אני יודעת לספר סיפור. עם זאת, הבנתי בדיעבד, שנגענו כאן במשהו רגיש, ועשינו זאת באופן מחדש. מאז שהסרט יצא, לא מעט אנשים עצרו אותי ברחוב ואמרו לי כמה הסרט שינה את חייהם".

טריילור: הסרט שתיים

להיות אימא בלי שהמדינה תכיר בכך

"אני חייבת לספר לך סיפור" אומרת שוסטר בטמפרמנט השובבי שלה.

"הלכתי לפגוש חברה באיזה בית קפה, אבל לא מצאתי חניה והייתי חייבת לעשות פיפי. אחרי כל הסיבובים שעשיתי והחיפושים, סוף כל סוף אני מגיעה לשירותים כדי להתפנות ודווקא אז – מישהי נוגעת לי בכתף. אני מסתובבת אליה בעצבים, ואל מולי עומדת אישה חביבה ששואלת אותי: "יכול להיות שראיתי אותך משחקת בסרט שתיים?".

היא אמרה לי שהיא צפתה בו בקנדה, וסיפרה לי כמה הסרט הזה שינה את חייה, ושהוא אחת הסיבות שבחרה לעלות ארצה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שאני, כלסבית וכשחקנית, הרגשתי שהצלחנו להביא ייצוג הולם של הקהילה שלנו על המסך הגדול. הרי תמיד רואים בסרטים את הקהילה חוגגת, ומסיבות, וזיונים, אבל האמת רחוקה מכך.

העובדה שאנחנו לסביות היא עובדה שהסרט מציב על השנייה הראשונה. אין פה עוד סיפור יציאה מהארון. זה סיפור על לסביות שחיות את חייהן באופן נורמטיבי, שבסך הכול רוצות להביא ילד לעולם. הנרמול של מערכת היחסים הזאת חשובה בעיניי, לא פחות מהשאלות שהסרט מציף".

כששוסטר מדברת על הנרמול של מערכת היחסים הגאה במסך הגדול, היא מדברת מדם ליבה, ובעיקר על הצורך שאנשים אחרים – "נורמאליים", יכירו בזוגיות שלה ושל בת זוגתה כדי שתוכלנה להשיג בזכויות בסיסיות, שאחרים אינם צריכים להילחם עבורם.

על כך מספרת שוסטר: "לפני שנתיים הפכתי לאימא. אבל לצערי עוד לא תיקנתי את ספח הזהות שלי, בו אינני "אימא" עדיין.

כשתינוק נולד, כל גבר יכול להצהיר על אבהותו בבית החולים. אבל אני לא יכולה. אני צריכה להוציא עשרות אלפי שקלים, להוציא צו הורות, לעבור ועידות, כדי שירשו לי לאמץ את הילד שלי.

עכשיו מתחולל מאבק שהגיע לבג"ץ, כדי שהאם השנייה במערכת יחסים חד מינית תוכל להצהיר על אימהות כמו האימא הביולוגית".

האם הסרט הצליח לעורר דיון בנושא?

"בתום ההקרנה השנייה של הסרט" מספרת אלקיים בהתלהבות, "היה חלק של שאלות ותשובות, ולקהל היו המון שאלות. קיווינו שהסרט יעורר מודעות, שייתן אומץ לנשים או לזוגות חד מיניים להביא ילד לעולם.

באופן אישי, להקרנות הבאתי את הילדה שלי לבמה, דבר שמאוד ריגש אותי. אנחנו חיים בעולם גברי. הקצב הוא מהיר, ולא מותאם לנשים בהיריון או לנשים אחרי לידה, כשכל האחריות נופלת ברוב המקרים על האימא.

אני מרגישה שאומרים לנשים אחרי לידה – שבי בצד רגע. אבל לי, כאישה אחרי לידה, היה המון מה לומר.

אני סיימתי את הסרט הזה עם הילדה על הידיים, הגעתי איתה לאולפנים ולחדרי העריכה, ואת יודעת מה קרה? הכול היה בסדר. הצלחנו לערוך ולסיים אותו כמו שצריך, בלי לחץ. זה אפילו הוציא את המיטב מאנשים, כולם היו נחמדים ונעימים כי הייתה איתנו תינוקת בחדר, וזהו עולם אידיאלי בעיניי.

לפני כשנה אימא שלי עברה שבץ, ובעקבות כך עלו לי המון שאלות. היא הייתה המשענת שלי, הכוח שלי, ופתאום מצאתי את עצמי מבוהלת. אז החלטתי שאני לוקחת את הילדה איתי לכל מקום, ושהעולם יתפוצץ. יש תפיסה כזאת, לפיה אנחנו צריכות להפריד את הקריירה שלנו ואת המרוץ מהיותינו אימהות. אבל בפועל, הדברים לא עובדים ככה. מרגע שאנחנו נהיות אימהות, הכול מתקיים במקביל".