פרופ' לחקר האובדן והשכול: "מוות בפיגוע או במלחמה קשה יותר לעיכול"

בית עלמין צבאי. אבל לאומי ואבל פרטי | צילום: shutterstock

"אבל אינו תהליך של ניתוק אלא של שינוי הקשר המתמשך לנפטר, שהוא חיוני וטבעי", אומר פרופ' שמשון רובין, פסיכולוג קליני, ראש המעבדה לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; ופרופ' לפסיכולוגיה במכללת עמק יזרעאל.

"אהבה וקשרים לאנשים שאהבנו נמשכים לעולם", הוא מוסיף. השאלה היא, עד כמה נסיבות חייהם ומותם משפיעים על האבל שלנו.

"כמו האיש ההוא"

מוות של אדם קרוב הוא תמיד עניין כואב וקשה להכלה. לסוגים שונים של אובדן יש את אותה משמעות, כלומר היעלמו של אדם שאהבנו מחיינו – ועדיין ברור שאנו מוצאים הבדלים בין אבל לאבל.

לאובדן של קרוב משפחה אשר חצה את גיל 90 נמצא יותר נחמה מאשר למוות של אב לילדים מתבגרים בן 50. נדמה שגם סיבת המוות נלקחת בשקלול האבל וקליטתו, ומוות בקרב שונה ממוות ממחלה.

פרופ' רובין אומר שהכל נכון.

"ישנם גורמים רבים שיכולים להשפיע על היכולת שלנו להתמודד עם אובדן של אדם קרוב. ידוע שאצל הורים שאיבדו ילדים ואצל ילדים צעירים שאיבדו הורים, התהליך מורכב, עוצמתי וקשה יותר.

"כמו כן, קיימת חשיבות רבה גם לנסיבות שבהן האדם נפטר.

רצח, פיגוע, אסון או מוות על רקע מלחמה הם לרוב קשים יותר ל'עיבוד' ומשפיעים על הדרך שבה האבלים יכולים להתמודד עם הזיכרון והמחשבה שמלווים את התהליך.

"אסור לקטוף את פרחי הבר"

פרופ' רובין הגה גישה מחקרית וטיפולית בשם "המודל הדו־מסלולי לאובדן ושכול", לפיה תהליך האבל מכיל 2 נתיבים: הראשון מתייחס לתגובות של התפקוד הרגשי והתנהגותי של המתאבל; והשני – מתמקד במאפייני הקשר המתמשך לנפטר והצורה שבה חווים אותו לאורך זמן.

לשאלה האם ישנם סוגים של יגון ואבל שנחשבים כחריגים ובעייתיים, פרופ' רובין עונה שקיימת הסכמה בקהילה המקצועית שאכן ישנם כאלה. "האומדן הוא שיגון ואבל בעייתיים מאפיינים בין 15-5 אחוזים מאלה שאיבדו את קרוביהם. ישנן עדויות בספרות המקצועית שאבל יכול להוביל לפגיעה ממושכת בתפקוד ולקשיים שקשורים לקשר עם הנפטר.

"אבחון אבל כהפרעה תלוי במספר קריטריונים, וכולל מוטיבים של געגועים לנפטר לצד מאפיינים של פגיעה ממושכת במאפייני תפקוד.

"בכל מקרה, אבחנה כזאת יכולה להתקבל רק בתום שנה מתחילת האובדן, כיוון שבטווח הזמן הזה יש שונות רבה של תגובות אצל אנשים ואסור למהר ולהגדיר את תגובותיהם כהפרעות קליניות. כל אחד מאתנו יכול להגיב שונה למצב", מבהיר פרופ' רובין.

"רקמה אנושית אחת"

אף שהתמודדות עם מוות היא תמיד סוג של טרגדיה אישית, מתברר שהגדרת האבל, כ"אישי" או "לאומי", משפיעה על דרכי ההתמודדות של האבלים איתו. על פי פרופ' רובין, יום הזיכרון, המצוין כיום אבל לאומי, מספק נחמה עבור המשפחה האבלה.

"ביום זה רבות מהמשפחות השכולות מרגישות יותר תמיכה, ואני חושב שיש משהו בתגובה החברתית הכוללת שמעניק מקום לאובדן הלאומי. עם זאת, כל חלל הוא עולם ומלואו והאבל נותר אצל המשפחה גם זמן רב לאחר שהיום הזה מסתיים".

מה התפקיד של המנחמים במעגל הזה? האם יש דרך נכונה להתנהלות מול משפחה אבלה?

"אין 'נכון ולא נכון', אך מובן שתמיד חשוב לתת למתאבלים תחושה שהמנחמים עומדים לצדם. לכן משפטים כמו 'אנחנו איתכם' בד"כ מתאימים למעמד.

בכל מקרה, צריך להבין שמי שמגיע לביקור ניחום לא אמור לפתור את עוצמת הגעגועים או הכאב שאופפים את האבל, אלא רק ללוות את המשפחה בעדינות וברגישות.

"מנחמים שחוו בעצמם אבל דומה ולמדו כיצד לחיות עם הקשר לנפטר ועם החיבור לחיים, יכולים להעניק תקווה למתאבלים בעצם נוכחותם".

בכל מקרה, פרופ' רובין ממליץ שלא לנסות ולתת עצות בשיא האבל, במעמד של השבעה.

"תמיד יחכו לך"

פרופ' רובין מדגיש שמבחינה פסיכולוגית, לאבל אין זמנים קצובים או חוקים ברורים. הציפייה לחזור לשגרת החיים המוכרת בתום חודש או שנת אבל, כפי שנקבע למשל על פי המסורת היהודית, היא לרוב לא מציאותית.

"המסורת גם מכירה באמירת 'יזכור' בימים מיוחדים, ואמירת 'קדיש' ביום השנה לפטירה, אשר תימשך עד למותם של השכולים עצמם.

"לשמחתי, היום המגמה היא לתת הרבה יותר מקום ולגיטימציה לגעגועים, לכאב ולאבל בלי להיצמד ללוח נוקשה.

"אגב, כל חברה וכל דת מכירה בדרכים רלוונטיות לשם ליווי אבלים בעת הקבורה והניחומים. למשל, במסורת כמו האיסלם נהוג שהמנחמים בסוכת האבלים נחשפים לטקסטים מהקוראן כביטויי ניחומים.

"ביהדות, השבעה היא הזדמנות לאפשר לאבלים ולמנחמים לדבר על הנפטר במהלך ימי האבל. כל חברה וכל מסורת מוצאות דרכים לעצב מציאות שתטיב ותתמוך בשכולים".

למי יש סיכוי טוב יותר "להשתקם" מהאבל ולחזור יחסית מהר לחיים?

"אומנם מדובר בהכללה, אך ידוע שישנם מספר גורמים שתורמים להתמודדות טובה יותר עם האבל. מעבר לדברים שקשורים בקשר עם הנפטר עצמו, בגיל שלו ובניסיון החיים של המתאבל.

"ידוע למשל שאנשים שנמצאים בקשרים טובים ונתמכים על ידי סביבה תומכת מצליחים להתמודד ולהתגבר טוב יותר על אירועים טראומטיים כמו אובדן בן משפחה.

"כמו כן, ישנן עדויות לכך שאנשים שמוצאים דרכים לקחת את הכאב האישי שלהם ולנתב אותו לכיוון חיובי שתורם להנצחה וגם לחברה, מדווחים על מצבי רוח ועל תפקוד יום־יומי טובים יותר.

"לדוגמה, אם שכולה שמקימה אתר הנצחה לזכר בנה כחלק משמירת קשרים עם החברים שלו, או לחלופין – הורה שהבן שלו נהרג בתאונת דרכים ומחליט להקים עמותה למניעת נהיגה תחת שכרות.

"במקום להגיד שיש דרכים לגיטימיות וטובות יותר ופחות, יש להשאיר לאנשים עצמם את הבחירות שלהם. כדאי להביא בחשבון שפעילויות כאלו לרוב מתאפשרות רק בשלב מאוחר יותר של האבל והן פחות רלוונטית בשנה הראשונה שבה תהליך העיבוד גדול ומשמעותי".

"מקום לדאגה"

בניגוד אולי לדעה המקובלת, מרבית האנשים שנמצאים באבל לא יזדקקו לטיפול נפשי או תרופתי, לפי פרופ' רובין.

"מחקרים שנעשו בנושא מראים שאנשים לרוב כן מצליחים להתאושש מאבל ללא התערבות מקצועית, אך יש מקרים בהם טיפול נפשי עוזר מאוד, במיוחד אם מדובר באבל המתאפיין באחת מתוך שלוש קטגוריות:

"כאשר מדובר באנשים ששכלו קרובים כתוצאה מאירוע טראומטי (תאונה, מלחמה, רצח, התאבדות וכו'). כשמדובר בהורים ששכלו את בניהם. וכאשר האבלים מבקשים לקבל טיפול מרצונם.

"טיפול נפשי, אישי וקבוצתי וגם קבוצות לעזרה עצמית מקצרים את תקופת קשיי ההסתגלות לאבל ולחיים, אך כאמור – רוב השכולים ימצאו את דרכיהם להסתגלות טובה ולשמירה על קשר עם זיכרון הנפטר, גם ללא התערבות", טוען רובין.

מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי?

אדם מתאבל שאיננו חולק את כאבו, לא מאפשר לסביבה לתמוך בו, אומר רובין, והדבר גם יקשה לאתר סימני מצוקה של האבל.

"נפש האדם היא עניין מורכב ולא פומבי. אי אפשר לדעת מה מתרחש בתוכה בלי שהאדם המדובר יספר על כך.

"אפשר להתרשם מסימנים שיכולים להעיד על מצוקה כמו חוסר יכולת לצאת מהמיטה עקב דיכאון, אובדן יכולת למלא תפקידים בבית ובעבודה, ייאוש, אובדן משמעות בחיים ודיבורים על אובדנות.

"יש לתת מקום לתגובות אבל, גם אם הן נראות קיצוניות בחודשים הראשוניים של התמודדות עם השכול, ובתקופה זו יש להתייחס אליהן בטווח הנורמה".

לסיכום, פרופ' רובין מדגיש את החלק המנחם למשפחות שכולות אחרי שנת הקורונה; בניגוד לשנה שעברה שבה הם נאלצו לציין את יום הזיכרון איש איש בביתו, השנה המשפחות זוכות לעלות לקבר יקיריהן. "אין ספק שמדובר באקט חשוב שמאפשר להן להתייחד עם זכר המתים".