בואו ננסה לשמוע אתכם! שיחה עם הסטנדאפיסטית החירשת תכלת גינס

תכלת גינס | צילום: יעל בר כהן

האם יש דבר הכרחי יותר עבור סטנדאפיסט מאשר קול הצחוק ומחיאות הכפיים של הקהל? כנראה שלא. אבל זה לא מפריע לתכלת גינס – לעמוד על הבמה תחת אור הזרקורים ולצחוק על חייה כאישה כבדת שמיעה, טבעונית, ואל הורית המתגוררת בדרום תל אביב, באופן הומוריסטי חסר מעצורים.

גינס משתמשת בהומור שלה ככלי הסברה דרכו היא מעבירה מסרים חברתיים הנוגעים לקבלת השונה, וגם ככלי להתמודד עם הכאב האישי שלה.

"חוש השמיעה הוא חוש חברתי" אומרת גינס, "הסטנד-אפ שלי עבר מפה לאוזן בצורה מטורפת. אבל לא קל לי בחדר האמנים. הם יושבים, מעשנים, מדברים… ואני מפספסת…

זה לא שהם רעים, פשוט אין להם סבלנות ומה עכשיו להנגיש לתכלת? הלכתי לפסיכולוגית כדי לא להיכנס לדיכאון, והיא אמרה לי: "מה האופציות שלך? פשוט תיהני מהאווירה".

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Tchellet Gins (@tchellet_gins)

להיות בלי ולהרגיש עם

לטובת מי שלא מכיר, גינס התחילה את חייה כילדה היחידה מבין ארבע בנות שנולדה כבדת שמיעה, כשעם הזמן שמיעתה הולכת ודועכת. היא מעולם לא הייתה במסגרות ייעודיות לכבדי שמיעה וחירשים, משום שהוריה מעולם לא הרגישו צורך לערב אותה בכך.

"יש מושג שנקרא נורמליזציה והוריי דגלו בו. מצד אחד, אני לא חריגה ואני לא צריכה דברים מיוחדים, מצד שני – אני כן שונה. ואין לך מקום לומר שאת שונה, לכן את צוברת את הקושי ומתמודדת עם זה לבד.

מלבד ביקור ממורת שמע פעם בשבוע, לא קיבלתי עזרה מיוחדת ולא הכרתי עוד ילדים כמוני, אבל זאת הייתה הרוח של פעם. מצד שני, אני יודעת שישנם גם היום לא מעט הורים שמבחינתם לדבר בשפת הסימנים נחשב לוולגרי", מספרת גינס.

לטענתה היא אינה יודעת "לדבר שוטפת" את שפת הסימנים ובאמת כשאנו משוחחות, היא מדברת ברור וחזק  כך שאני בקושי מבחינה בכבדות השמיעה שלה. עם זאת, קשה מאוד שלא לדבר על הקשיים שמביאה כבדות השמיעה, בעיקר במקצוע שלה שדורש את העיניים ואת האוזניים של הקהל ושל המופיע באופן טוטאלי.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Tchellet Gins (@tchellet_gins)

"לחירשים קשה להתקבל ובעיקר להתקדם במקומות עבודה", מספרת. "מעולם לא שמעתי על שום חירש בעולם, שהתקדם בדרגה או קיבל עלייה בשכר. זה או שאנחנו עצמאיים או שאנחנו תקועים במקום. למה שייקחו מישהו חירש כשאפשר לקחת מישהו שומע?"

לא מזמן רצתה ללכת להצגה בתיאטרון, אבל מרבית התיאטראות בארץ אינם מנגישים את ההצגות לקהל החירשים, לכן חברה נאלצה לשלוח לה את המחזה מבעוד מועד כדי שתקרא ותגיע מוכנה להצגה.

"בארץ אין כל כך הנגשה. אני צריכה לבקש, להסביר, אפילו לשלם עבור התמלול", (כלומר עבור הבחור/ה שיושב לצידה ומקליד כל מה שנאמר). "אנשים לא מבינים כמה פשוט זה להנגיש. אבל לצערי, אין מספיק מודעות".

אנשים יפים יותר כשהם צוחקים

לא פעם כשאנחנו מדברים על סטנד- אפ עם אג'נדה, אנחנו חושבים על סטנדאפיסטיות העוסקות במגדר, או על סטנדאפיסטים אפרו אמריקאים העוסקים בגזענות. בכל מקרה, גינס היא לא הראשונה שתעלה. אך מעבר לכך שההומור משרת אותה, לדבריה "בכך שהוא משפיע על אנשים לעשות את מה שאני רוצה שיעשו", עצם העובדה שעומדת על במה סטנדאפיסטית חירשת היא בעצמה אג'נדה.

"אני יודעת שהומור מחלחל טוב יותר מכל הסברה שאי פעם אעשה. לא סתם משתמשים בהומור בפרסום. מלבד זאת, אנשים יפים יותר כשהם צוחקים".

במופע הסטנד-אפ שלה היא מדברת על ההורים שלה, על איך זה לגור בדרום תל אביב ועל ענייני הלב. "בכל פעם שיש לי מועקה, אני עולה לבמה ומאלתרת. חוויתי לא מזמן פרידה כואבת מבן זוג, אז עליתי לבמה ו"הקאתי" את הנשמה שלי. לא אמרתי דברים רעים, אלא דברים מהנפש, ואנשים צחקו בטירוף.

הומור זה תרפיה. בזה שאני עושה סטנדאפ, אני חוסכת לעצמי את הכסף של הפסיכולוגית ומקבלת אהבה מהקהל, שזה מרגש כמו לעשות סמים. אני גם חוסכת כסף על הטיפול וגם על הסמים".

מה את חושבת שאנשים אוהבים בסטנד-אפ שלך?

"קודם כל אני דופקת מחשוף. מעבר לזה אני חושבת שאני מביאה משהו שונה – אין חירש שעושה סטנד-אפ. לחירשים יש הומור אחר המבוסס יותר על פנטומימה ועל תנועות גוף, אבל אני לא מדברת את השפה הזאת.

אני גסה, אני מתה על גסויות. אנשים לפעמים בהלם מהדברים שאני אומרת, אבל לא אכפת לי. הם חושבים לעצמם: חירשת שצוחקת על עצמה?"

על הפער הזה שבין מה אנשים נוטים לחשוב על אנשים בעלי מוגבלויות לבין המציאות, מדברת גינס רבות. מעבר לכך שההומור שלה משמש עבורה כלי הסברה, הוא גם מאפשר פורקן לזה היושב בחשכת הקהל ויכול לצחוק בקול רם על בעל נכות, מה שהוא אינו מסוגל לעשות בפרהסיה מתוקף חוקי הפוליטקלי קורקט הבלתי כתובים, לפיהם כולנו נוהגים.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Tchellet Gins (@tchellet_gins)

מי הסטנדאפיסטית האהובה עליך?

"אני מאוד אוהבת את אלי וונג ואת איימי שומר. אני מקנאה בסטנדאפיסטיות אמריקאיות. הן מדברות חופשי, כמו על סקס ובנים, ופה בארץ קשה יותר לדבר על זה.

לא מזמן ניסיתי לספר בדיחה על זה שיש לי מזל נאחס שחטפתי הרפס בשפתיים מאודם שניסיתי בסופרפארם. איזה באסה לחטוף מחלת מין ללא מין! לפחות הייתי נדבקת באורגיה פרועה, לא מטסטר של אודם. כשסיפרתי את הבדיחה הזאת, הישראלים היו בהלם, ובואו, לכולנו יש הרפס. בכלל הקהל הישראלי הוא קשוח. כשאני מספרת שאני לא רוצה ילדים הם מתעלפים".

מה השאיפה הכי גדולה שלך בתחום?

"גם אני כמו כל התל אביבים חולמת ליצור סדרה. תמיד מנסים למשוך אותי לדרמה, אבל לי בא סיטקום מופרע".

כשקשה לך, איך את מתמודדת?

"אחד הדברים שאני אומרת בהרצאה שלי (כוונתה להרצאתה הקומית המכונה "החיים בין ON ל- OFF") זה שאם קשה לך, כדאי לך להאזין למוזיקה. ואומרת את זה חירשת. כשאני עצובה אני שמה מוזיקה באוזניות ויוצאת לטיול עם הכלבה. למוזיקה יש כוח מרפא.

כשאני חושבת על היום שבו לא אשמע עוד את המוזיקה בכלל, אני רוצה למות. זה שאני צוחקת על זה בסטנד-אפ, לא אומר שזה לא כואב לי. זאת פשוט הדרך שלי להתמודד עם הכאב"

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Tchellet Gins (@tchellet_gins)

מה בעיניך הוא אורח חיים בריא? איך את מגדירה בריאות טובה?

"לעשות דברים שאת אוהבת, והרבה מהם. אני למשל, הייתי בזוגיות במשך תקופה ארוכה וכשזה התפרק, התחלתי לפלרטט עם מישהו בפייסבוק, והוא אמר לי שהוא לא יורד לבנות בדייט ראשון.

זה עצבן אותי ועשיתי לו אנפרינד. במשך שנים לימדו אותנו שהפות שלנו הוא איבר מגעיל, ובתור ילדה זה חלחל, ולקח לי זמן ליהנות מסקס.

אז עשיתי מדבקות של פות בטעמים. יש פוסיפלורה, יש תותה פרוטה, אלו סקיצות שציירתי בעיפרון. בגדול, ישבתי בבית בקורונה וצבעתי מנושים. היום אני עובדת על קולקציה של עשבי תיבול".

 

View this post on Instagram

 

A post shared by #פות_בטעמים (@yo.yoit)

מתוך עמוד האינסטגרם: yo.yoit פות_בטעמים#

תוכלי לשתף במשפט מוטיבציה?

"קודם עושים ואחר כך חושבים. זה הכי חזק אצלי. בחיים ובכלל.

לגבי התמודדות עם קושי – אל תשמרו בבטן. תדברו, תשתפו. בסופו של יום, הדבר הכי גדול שהסטנד-אפ לימד אותי זה שכולנו אותו הדבר".