ההשפעה של לוחמנות על חיינו
אנחנו נתקלים בהם בכל סיטואציה ועל בסיס יומיומי: האנשים "המוזרים", ו"המעצבנים" שחושבים אחרת מאיתנו. אין לנו ספק שהם טועים, מטעים וגורמים נזק לנו, לחברה ולסביבה.
מה יותר טבעי ומוסרי מלהשמיע קול נגדם ולהיאבק על צדק?
האמת היא שהחיים בעולם דיגיטלי בו רובנו חשופים לקונפליקטים ולבעיות שמרגיזות אותנו ולאפשרות הזמינה להגיב להם כל הזמן, יוצרים ברבים מאיתנו את הרצון להילחם על ערכים, דעות, צדק ושוויון, ולהיאבק באנשים הנחשבים בעינינו "חשוכים" ומזיקים.
למדנו כבר ללחוץ על כפתור ה"דיסלייק" בפייסבוק ולהוסיף תגובה נחרצת, ואנו פעמים רבות תופסים זאת כדרכנו לחזק את כוחות הטוב וההוגנות. על פניו, בכיכר העיר אין מקום ל"ישיבה על הגדר" וכל אחד זקוק לדעות מוצקות, ועדיף כמובן שיהיו מאוד לא מורכבות כדי שנוכל לקטלג אותן.
השאלה היא מה ההשפעה של לוחמנות וחוסר סובלנות על חיינו, והאם אפשר בכלל להיאבק על מה שצודק בעינינו מבלי "להתלכלך" קצת?
משל הזאבים והבחירה בכל
בסיפור עם אינדיאני מסופר על סבא ונכד היושבים מול המדורה והסבא מספר: "בכל אחד מאיתנו גרים שני זאבים שנלחמים ביניהם. האחד – זאב המלחמה, הרוע והכעס. והשני – זאב השלום, האהבה, התקווה והאמפטיה. "סבא", שאל הנכד, "מי משניהם ינצח?" עונה הסב בפשטות: "ינצח הזאב שתאכיל אותו…"
הסיפור הקטן הזה ייתכן ומלמד משהו על החשיבה המוטעית שלנו לגבי מאבק, ומפנה זרקור לעובדה שכל דבר שלו אנו מעניקים מקום ומפנים אליו אנרגיה, בין אם חיובית או שלילית, הופך לדומיננטי בעולמנו הפנימי והחיצוני.
המורה הרוחני אקהרט טולה הגדיר זאת במדויק כשאמר שמה שאנו נלחמים בו – אנו מחזקים, ומה שאנו מתנגדים לו – אנו מנציחים. על פי טולה, יש משהו חסר תועלת והגיון ביצירת התנגדות למה שקיים וישנו, היות ו"בתמונה הגדולה" זה לא ממש משנה.
לדבריו, לדעת להרפות מדברים הוא מעשה שמצביע על כוח גדול יותר מאשר להיאחז בהם.
טולה מגדיל לעשות וממליץ לקבל כל חוויה או רגש שקיים בעולמנו, כאילו אנו בחרנו אותו. וזה כולל כמובן חוויות שליליות כמו אבטלה, פרידה, תוצאות בחירות שאינן לרוחנו ועוד ועוד.
להפגין או להתנדב?
המשמעות של כל זה איננה שעלינו להתעלם מקונפליקט, להתכחש לקיומו ולאטום את אוזנינו לחוסר צדק – שקיים ללא צל של ספק.
אנחנו לא אמורים לוותר על הניסיון "להציל את העולם" או לפחות לשנות אותו, לפי תפיסתנו. סוד הגישה השונה לקונפליקט טמון הן בהבנת ההכרחיות של הכאב והסבל בחיים – שבלעדיהם לא היינו זוכים לעומק, ענווה וחמלה. והן באימוץ "מאבק אדיב", כלומר, כזה שמגיע מתוך הבנה שקיים חוט מקשר בינינו לבין כל בני האדם, גם אם הם חושבים שונה לחלוטין מאיתנו.
הדלאי לאמה אומר "הדת שלי היא אדיבות", ומחזק את תפיסת העולם לפיה ישנה עוצמה באמירת ה"כן" לקיים, היות והקבלה וההתחשבות ממשיכים ומתגלגלים הלאה.
במילים פשוטות, ניתן לתאר זאת כמצב בו למשל אתם חשים צורך לצאת ולהפגין כנגד אדם שהתעלל בבעלי חיים, ובסוף בוחרים להתנדב במקלט לחיות. מה מהם יהיה לדעתכם משמעותי יותר?