"מתי כבר תורי לדבר?" | צילום: shutterstock
כמה פעמים ישבתם מול חבר, חלקתם איתו את נבכי נשמתכם, וקלטתם אותו מהנהן באדישות, בוהה לכיוון אחר, מביט בטלפון או אפילו, שומו שמיים, מנקר?
רובנו מרגישים פגועים בסיטואציה ונוטים להתכנס חזרה בעצמנו – אבל האם אנחנו באמת יותר טובים בלהקשיב לאחר?
ובכן, מתברר שאנשים מעריכים את יכולתם להקשיב באופן דומה להערכתם את כישורי הנהיגה שלהם. כלומר, רבים בטוחים שהם טובים יותר בפעולה מכפי שהם באמת.
אם נוסיף לכך את העולם המודרני ומלא הגירויים, המהיר והלחוץ, נגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאנחנו מקדישים פחות ופחות זמן ותשומת לב זה לזה ואף לא יודעים כיצד לנהל אותם נכון.
אז מהי הקשבה פעילה, מה בינה לבין טרמפולינה, ומה צריך לדעת כדי להקשיב באמת?
גלי קול
בשנת 2004 התרחש אחד מאסונות הטבע הקטלניים ביותר שקרו בעולם; גלי צונאמי ענקיים התנפצו על חופי האוקיינוס ההודי. 280 אלף איש נהרגו ולמעלה ממיליון וחצי איש נשארו ללא קורת גג.
זמן קצר אחרי האסון הגיעה משלחת של מתנדבים, ללא הכשרה טיפולית כלשהי, לאחד הכפרים האינדונזים שנפגעו באירוע. משימתם הייתה אחת – להקשיב לאוכלוסייה המקומית ולרגשותיה לגבי האסון העצום.
כעבור שנה גילו המתנדבים שההקשבה המסורה שלהם הפחיתה את הדיכאון של בני הכפר ותרמה רבות ליכולתם לחזור לשגרה ביחס לכפרים אחרים שלא זכו לאותו יחס. לא פחות מפלא.
הקשבה אמיתית – המכונה גם הקשבה פעילה – נמצאה ככזו התורמת הן למקשיב והן לדובר ומקרבת בין עולמות אנושיים. השאלה היא האם מדובר בתכונה שניתן ללמוד ואף להצטיין בה.
מה בין טרמפולינה להקשבה פעילה?
ראשית, בואו נפריד בין שמיעה שהיא עניין פיזי לבין הקשבה שהיא מיומנות נרכשת. רבים חושבים שלהקשיב זוהי פעולה פסיבית, אך מדובר בפעולה אקטיבית לחלוטין.
הסיבה לכך היא שתוך כדי השיחה, המקשיב חייב לשים לב הן לתוכן הנאמר ע"י הדובר, והן לצרכיו – שלעיתים אינם מבוטאים במילים אלא בשפת גוף, ברמזים או במסרים בין השורות.
"הקשבה פעילה יכולה ליצור רמה עמוקה של אינטימיות רגשית ולעזור לדובר להרגיש מובן ובטוח לחלוק את מחשבותיו ורגשותיו עם השני", אומרת הפסיכולוגית ומומחית התקשורת ג'ואן רוזנברג, "וכשמישהו מרגיש כך – הוא נפתח".
הקשבה איכותית מוגדרת כשיחה שיתופית בין המאזין לדובר, כזו שאינה מעוררת התנצלות או התגוננות, ויוצרת אצל הדובר תחושה שבן שיחתו מקשיב לו באופן אקטיבי, מעורב בדיון ומנסה לעזור לו מכל הלב.
ניתן לדמות את השפעת ההקשבה הפעילה הרצויה להשפעתה של טרמפולינה על ילד המשחק בה;
הטרמפולינה נותנת לילד אנרגיה, תאוצה, גובה והעצמה. אלה הם גם סימניה של הקשבה איכותית: המקשיב הפעיל יכול לאפשר לדובר "להקפיץ ממנו רעיונות", כלומר: לקבל ממנו ראייה חדשה על דבריו, תובנות חשובות ואנרגיה מחודשת.
המאזין למעשה מעצים, ממריץ ומבהיר את חשיבתו של הדובר.
לעומת זאת ובניגוד לכמה דעות, מקשיב "הספוג" – שרק סופג את הדברים שנשמעים – אינו מוצלח. הקשבה מצריכה תמיכה פעילה, כזו שעוזרת לדובר לצבור אנרגיה וגובה.
אז איך עושים את זה נכון?
כשאדם בוחר לשפוך את לבו מול אדם אחר הוא מחפש אצלו קודם כל תשומת לב מלאה לדבריו ("האם אתה איתי?"), יכולת להבינו רגשית ורעיונית ("האם אתה מבין מה זה אומר בשבילי?") ואת התחושה שהוא בעדו ("האם אתה רוצה בטובתי? האם חשוב לך שארגיש טוב יותר?").
כדי למלא את התנאים הבסיסיים הללו חשוב קודם כל לצמצם את כל הסחות הדעת שמסביב ולתת לדובר הרגשה שהמאזין איתו במלוא הקשב ומתעניין בכנות בדבריו.
לזה מומלץ להוסיף את שפת הגוף המהווה כלי משמעותי בתקשורת בין־אישית, אפילו יותר ממילים. איך עושים זאת:
- להקפיד על קירבה לדובר (לא לדבר מחדר לחדר).
- לשדר שפת גוף מקבלת ופתוחה (בלי ידיים משולבות, למשל).
- ליצור קשר עין (אנחנו מקשיבים גם בעיניים…).
- לשים לב שטון הדיבור הינו תומך.
תוך כדי השיחה וההקשבה הפעילה חשוב לשאול את הדובר שאלות פתוחות, כלומר כאלו שלא ניתן לענות עליהן ב"כן" או "לא" ("איך הגבת לחוויה הזו? למה אתה חושב שהרגשת ככה? מה אתה צריך כרגע?"). שאלות מסוג זה עוזרות לדובר לחקור את החוויה שלו יותר לעומק, נותנות לו אפשרות להבהיר לעצמו את הנושא ולראותו באור נוסף או חדש.
גם הנהון בראש, השמעת "אה…אה…" או הדהוד הדברים חזרה לדובר הם סימני הקשבה חשובים. בכל הקשור לתגובות, רובנו מתלבטים האם נכון להגיד את דעתנו, או איך אפשר בכלל שלא?! חלקנו חשים אף שהדבר מעיד על אכפתיות ומעורבות ומחויב המציאות.
בעניין זה כדאי לצטט את הפסיכולוג קארל רוג'רס, מתלמידיו של פרויד ומאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, שכתב בשירו "הקשבה":
כשאני מבקש ממך להקשיב ואתה מנסה להשיב, איך אני צריך להרגיש? כל שביקשתיך הוא להקשיב, רק לשמוע בלי להגיב.
כמו אותם תושבים אינדונזים, שנרפאו מעצם ההקשבה, האדם המשתף ברגשותיו ובמצוקתו רוצה פעמים רבות רק שישמעו אותו ויעניקו לו אמפתיה ולאו דווקא מחכה לתגובה או לייעוץ מהאדם שמולו. לעיתים המקשיב הוא רק כלי עזר להבנה טובה יותר של הבעיה או לנחמה, ועלינו, בדמות המקשיבים, לסמוך על הדובר שיגיע למסקנות בעצמו.
אם בוער לנו להגיד משהו בכל זאת, מומלץ לשאול את הדובר אם זה משהו שהוא מעוניין בו בכלל. על זה אמר הפילוסוף היווני אפיקטטוס: "לדעת להקשיב זו אומנות"…