טיפול בהיפראקטיביות באמצעות רפלקסולוגיה | צילום: shutterstock
ילדים היפראקטיביים סובלים פעמיים – הן מהתסמונת שבה הם לוקים והן מתיוגים חברתיים המחייבים אותם לעבור טיפולים שלא בטוח שמתאימים לכל אחד.
ADHD, אותה תסמונת של הפרעות קשב וריכוז בדרגות שונות, היא תסמונת שנויה במחלוקת בגלל סיבות רבות, מלבד קביעה מבוססת אחת: הילדים הלוקים בה נידונים לאתגרים רבים במערכת החינוך הנורמטיבית משום שהם מתקשים להסתגל אליה ולציית לכלליה.
הרפלקסולוגיה הקואורדינטיבית מנסה למצוא לכך פתרון ולהגביר את יכולתם של ילדים אלו להיות חלק מהמערכת ולתפקד בה.
תסמונת במחלוקת – קשיים אמיתיים
מקורה של התסמונת הוא בהפרעה נוירו־ביולוגית הגורמת להפרעות בהעברת מסרים בין תאי העצב על ידי הדופמין.
הדופמין, מוליך עצבי במוח, מווסת את קבלת האותות במערכת העצבים ולכן ההשלכות על עיבוד הנתונים והתגובה להם קשות.
ילדים מאובחנים לוקים בכמה או בכל התופעות המאפיינות את הקשת של ADHD: קשיי קשב וריכוז, היפראקטיביות ואימפולסיביות. קשב וריכוז חיוניים לקבלת מידע מהסביבה על ידי החושים, קליטתם ועיבודם במוח על מנת להפיק התנהגות חברתית תואמת.
אצל ילדים היפראקטיביים הקלט שונה במידה משמעותית משום שהפילטרים שלהם קולטים עודף מידע שאינו מסונן במוח, או שהם אינם מאתרים אותו כלל. משום כך, הילד ההיפראקטיבי מגיב בצורה מוגזמת או לא מגיב כלל לגירויים שאנשים רגילים מגיבים להם במידה נאותה.
בהעדר ויסות של הקלט, ילד היפראקטיבי יתקשה להבין את המסרים ההתנהגותיים, המילוליים והלא מילוליים שמדריכים את האנשים "הנורמטיביים", ולכן המשוב שיקבל מהסביבה יהיה לעיתים קשה ושלילי – אם מילדים אחרים, אם מהוריהם ואם מאנשי מערכת החינוך.
ילדים היפראקטיביים מתקשים לעמוד בדרישות מערכת החינוך, כמו התמקדות בלמידת החומר ועמידה במטלות, ופעמים רבות נוצר אצלם דימוי עצמי נמוך שמוטמע בהם מגיל צעיר ומלווה אותם כל חייהם.
מכאן נובע, שאם לא יטופלו ילדים כאלה בגיל צעיר ככל האפשר, חייהם עלולים להיות רצופים בכשלים ואתגרים שיקשו עליהם להפוך למבוגרים עצמאיים ומלאי ביטחון המסוגלים לדאוג לעצמם.
רפלקסולוגיה קואורדינטיבית לילדים היפראקטיביים
בתקופה שבה ההורות מאופיינת במודעות גוברת לשונות וקבלת האחר, הורים רבים אינם בטוחים האם היצע הטיפולים השכיח העומד לרשותם, ובעיקר טיפול תרופתי, הוא מוסרי ויעיל.
נוסף לכך, גם ריבוי האבחונים להפרעות קשב, נותן את התחושה שלמערכת החינוך ואנשי מקצוע "נוח יותר" לתייג ילדים מאשר להתמודד עם השוני הספציפי שלהם, ולכן הם לא מנסים להתאים להם תוכנית עבודה סובלנית, הקשובה יותר לצורכיהם.
רפלקסולוגיה קואורדינטיבית לוקחת מהרפלקסולוגיה הרגילה, בין היתר, את המטרה לחזק את הקשר בין הגוף של המטופל לרגליו, ותוך כדי כך להגביר את הקשב והמודעות שלו לעצמו ולסביבתו.
מכיוון שזהו יסוד הבעיה אצל ילדים היפראקטיביים, יש לעקוף אצלם את הערוצים הלא מתפקדים וליצור להם קשב אחר בדרך הוליסטית, כזה המתייחס לגופם ולאופן קליטת המידע השונה אצלם.
בשיטה זו מתייחסים גם למכלול התחושות הנקלטות מצד המטפל על מהמטופל, ולכן, תכנית העבודה ספציפית מאוד לילד ולמאפייניו ואינה נצמדת לתבניות קבועות.
הנגיעה שמאפשרת קליטת ועיבוד מידע
במגע הרפלקסולוגי מרפים את הגוף ומלמדים את המטופל להרגיש את גופו ולהיות ער לכאביו. הכאבים המתעוררים בזמן לחיצה על נקודות רגישות מפרישים את האנדורפינים הנחוצים לשיכוכם.
תוך כדי קשב מלא, הילד לומד להתחבר לגופו דרך רגליו ולומד להתמודד עם כאב המסמן את עודף המידע הנקלט על ידי חושיו. ההפרעות בקליטה החושית גורמות לחוסר ההקשבה לגופו שלו ולעולמו הפנימי, ומשום כך הילד מאבד גם את הקשר ה"נורמטיבי" עם העולם החיצון.
ההרפיה, החיבור המחודש, חיזוק יכולת הריפוי העצמית של הגוף והתחושה הטובה שמקבל הילד על ידי שליטה בגופו, משפרים את יכולותיו לקלוט מידע ולעבד אותו לצרכיו.
עבור הילד ההיפראקטיבי, זהו מצב חדש שנלמד בצורה אינטואיטיבית ולכן גם מוטמע בו יותר, מה שמעודד אותו להשתמש בגוף שלו נכון ולהפעיל את חושיו בדרך אחרת, מודעת ויצירתית יותר.