על האלימות שלא משאירה סימנים כחולים בסדרה Maid ובחיים

אלכס ראסל | בסדרה Maid

בסדרה הנצפית Maid (נטפליקס) מתמודדות הגיבורה, אלכס ראסל, עם זוגיות אלימה, ולמרות זאת אין על גופה ולו סימן אחד כחול. כמובן שלא מדובר בטעות של המאפרת ששכחה במקרה לצייר סימני אלימות על גופה של השחקנית, אלא בבחירה מושכלת של יוצרי הסדרה.

בטור זה הייתי רוצה לתת את הדעת על בחירה זו ועל היותה מסמנת שיח חדש בנושא האלימות השקטה והמתוחכמת שמופעלת נגד נשים – אלימות נטולת סימנים כחולים.

לאורך הסדרה (אשר מבוססת על ספר הזיכרונות של סטפני לנד מימיה כעוזרת בית) נאבקת אלכס בממסד שיכיר בה כנפגעת אלימות, כדי לזכות בזכויות ממשלתיות להן היא זקוקה, כדי לא להיות בסביבתו של בן זוגה האלים ולא להיות תלויה בו.

אבל המאבק הזה, בניגוד למצופה ממנו, הופך במהרה להיות אלים גם הוא.

על מנת שהמערכת תכיר בה כנפגעת אלימות, עליה להוכיח שבן זוגה פגע בה – פיסית או נפשית. אך הדרישה הבסיסית הזו, מסתבר, לא כל כך פשוטה.

הסביבה הקרובה אליה לא רואה בבן זוגה המתעלל איש אלים, אלא מזדהה עם מצוקתו, ואילו היא אינה יכולה להגיש נגדו תלונה במשטרה מפני שאין על גופה סימנים המעידים על תקיפה.

מעבר לכך, בן זוגה אינו מבצע שום מעשה חריג (מלבד אלה שהוא עושה באופן שיטתי), המעיד על היותו גבר "אלים" או "מתעלל".

אז איך בכל זאת ניתן להוכיח שמדובר בזוגיות רעילה ואלימה? ומכאן עולה השאלה – היכן עובר הגבול בין יחסים נורמטיביים ליחסים אלימים? ואיך ניתן לזהות את הגבול הראשון שמעברו השני כבר אין מדובר במערכת יחסים שוויונית ובריאה?

כאשר אנו כצופים, רואים את ידו של בן- זוגה מורמת במטרה לנפץ על הקיר שמאחוריה כד פרחים, איננו רואים את מערכת האלימות המשומנת שנמצאת מאחוריה, אבל ללא ספק, אנחנו יכולים להרגיש אותה, וזאת עוד אחת מהסיבות שהסדרה הזאת מוצלחת כל כך.

כד הפרחים איננו משאיר סימנים על גופה, רק על הקיר שמאחוריה ועל נפשה. את הסכנה שהיא חשה אי אפשר לתרגם למילים, ובטח לא לדו"ח משטרתי שיכול לשנות את המציאות שלה.

מלבד האלימות מצד בן הזוג, אלכס צריכה גם להתמודד עם האלימות מצד המערכת הממסדית. אלימות של בירוקרטיה, של עובדים סוציאליים שידיהם קשורות, ושל כל אלה שחובת ההוכחה מוטלת גם עליהם והם בוחרים לשתוק. ולעיתים, יש לומר, מדובר באלימות קשה עוד יותר.

אם היינו יכולים להצביע על כל מקרי האלימות נגד נשים דרך סימנים כחולים על גופן – יכול מאוד להיות שהיינו במקום אחר. אבל לצערנו, הדבר לא פשוט כל כך.

האישה המוכה החדשה

לפני כמה שנים פורסם במגזין "הניו יורקר" הנחשב סיפור קצר, מאת הסופרת קריסטן רופניאן, בשם: "cat person".

בסיפור זה מתואר דייט ראשון, לכאורה נורמטיבי, של שני בני זוג. במהלך הערב האישה מכריחה את עצמה להשתכר ולהיענות לחיזוריו של הגבר, עד שלבסוף הם מקיימים יחסי מין. היא לא התנגדה אבל קשה לומר שהיא נתנה לו יד.

הסיפור הפך במהרה לוויראלי באינטרנט ומחוצה לו. הוא עורר דיונים והצית מהומות בקרב אוכלוסיות שונות.

ייתכן שהסיבה שהפך לסנסציה טמונה בכך שהוא "לכד" איזו תופעה מושתקת שהייתה קיימת כבר שנים. תופעה שאיש לא העז להעלות על הכתב בצורה כזאת ברורה לפני כן. רבבות בני אדם, ובעיקר נשים רבות, מצאו את עצמן מזדהות עם תחושותיה של הגיבורה ועם הקונפליקט הפנימי שהייתה מצויה בו.

התהודה הפנומנאלית של הסיפור הזה, כמו גם אחוזי הצפייה הגבוהים של הסדרה Maid, הם עדויות לשינוי שאנו כחברה חווים בשיח על מיניות ועל אלימות.

כשמדברים על תהליכים משמעותיים שמתרחשים בעולם, ועל תנועת "מי טו" בהקשר של מין, אי אפשר שלא לדבר על השינוי בשיח אודות אלימות, וזאת משום שהשניים כרוכים זה בזה: הגדרה מחודשת של מהו אקט מיני משפיל, מבזה או אפילו לא חוקי, משולה להגדרתו המחודשת של מעשה האלימות.

האישה המוכה של נטפליקס אינה עולה בקנה אחד עם התדמית שיש לנו בראש על "האישה המוכה". היא יפה, מושכת, צעירה ורהוטה, והיא אינה מתגוררת בעיירת פיתוח כפי שהיינו מורגלים לראות בסרטים ובסדרות רבות.

זאת האישה המוכה החדשה – אם תרצו, "המודרנית", שרבות מאיתנו יכולות להזדהות איתה, ולה אין סימנים כחולים.

האישה המוכה החדשה כבר לא נמצאת רק בשוליים, היא אינה המסכנה שמרחמים עליה, זאת שלא מסוגלת לבטא את מצוקותיה מפאת קושי בשפה או קושי גאוגרפי.

האישה המוכה החדשה לא חוזרת שוב ושוב לגבר המתעלל שלה, רק משום שהיא אינה "מבינה" מה טוב בשבילה.

לא, מדובר באישה כמוני- כמוך, שיכולה להימצא בין כולנו, בתור לשירותים במסעדה, או בכיתת הלימוד באוניברסיטה, והיא סובלת מאלימות מתוחכמת יותר, מעודנת יותר, עמוקה הרבה יותר, שגורמת לה להרגיש קטנה וחסרת יכולת כלכלית ונפשית.

בן זוגה אינו מרים עליה יד, הוא בסך הכול גוזל ממנה את הרכב, את הטלפון הנייד ואת הכבוד העצמי. הוא לא הורג אותה במכות, אלא במעשים קטנים, שכיחים, יום- יומיים ובעזרתם הוא מחריב את עולמה, מצמצם את מרחב המחייה שלה, שולל ממנה את זכויותיה הבסיסיות ואת חלומותיה.

באמצעות אלימות פסיכולוגית וכלכלית הוא גורם לה להרגיש לא מוערכת וחסרת יכולת, תוך הבנה שאם זה לא פוגע בה פיסית, כנראה שזה גם לא יגיע לכותרות. זאת האלימות "הטריוויאלית", שהורגת נשים מדי יום, בשקט בשקט מתחת לרדאר של כולנו.

אין מדובר בעוד המלצת צפייה נוספת. הצפייה בסדרה היא לא העניין, אלא הנושא שהיא הביאה לקדמת הבמה. עשרות אלפי נשים הנמצאות ביננו, סובלות מאלימות שאינה באה לידי ביטוי בסימנים כחולים.

כל אחת מאתנו צריכה להקשיב ולשאול את עצמה – האם היא נמצאת בקשר רעיל שבו בן הזוג שלה גורם לה לחוש פחד, חרדה או עליבות. האם הוא משבית אותה, האם הוא מונע ממנה לממש את רצונותיה, גם אם הוא לא מכה – יכול להיות שזה הזמן לקום ולעשות את הצעד.

וגם אם זכינו במערכת יחסים בריאה, אנחנו עדיין צריכות להיות קשובות: לפתוח עיניים ואוזניים, ובעיקר, את הלב. כנראה שיש עוד נשים שם, קרובות משחשבנו, שצריכות את העזרה שלנו.